פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חופן את השד העדתי

      מעולם לא היתה בישראל אפליה עדתית מכוונת, אומר אבי שילון, ויש לו ויכוח עם "חזות מזרחית"

      "חזות מזרחית" הוא ספר מפתה כבר ממבט ראשון: מקצת הפרקים בו מודפסים הפוך; החלק הארי שבו כתוב בעברית אבל ישנם תוספות באנגלית וערבית; והתמונות שמשורגות בין הדפים מקנות לספר ערך של יצירה אמנותית בפני עצמה. אם לא הייתה בעיה עם התוכן – זה ללא ספק היה הספר המושלם.

      המאמרים מהם מורכב הספר זועקים את תוגת המזרחיות בישראל, אבל ככל שמעמיקים בהם הולכת ומתחדדת התחושה שהדיון העדתי בישראל עדיין פופולרי אם הוא נשפט לפי הדמויות של יאיר לפיד, אבל הוא דיון ארכאי, תלוש ומנותק כשהוא נבחן לאור המציאות.

      בספר משתתפים כותבים, אמנים ואינטלקטואלים. ביניהם אלה שוחט, אריאלה אזולאי, סיגלית בנאי, רז יוסף, ורד מימון ועוד מזרחים וטובים רבים. כולם טועים. בעיקר משום שהנחת המוצא לדיון שלהם – שמתפרס מניתוח השפה ועד אבחון הסרטים של אבי ביטר – נוטלת תיאוריות קולוניאליסטיות ותזות שאולות מיחסי לבנים-שחורים בארצות הברית, ותופרת אותם בגסות על יחסים פנים עדתיים בין יהודים-ישראלים. המיזוג הזה אותנטי כמו תותים בלאפה.

      כמדיניות מכוונת על רקע גזעני, אפליה עדתית מעולם לא התקיימה אצלנו, למרות גרסת הנרטיב של הספר. בעיקר משום שהממסד הציוני, מעצם מהותו, ראה בכל היהודים גזע אחד, לאום אחד, היסטוריה אחת. מה שמתואר כ"אפליה עדתית" הוא תוצאה של התנשאות, ניצול וניסיון ממסדי להכתיב תרבות אחידה. זה היה רע אבל זה עדיין שונה לחלוטין מהיחס ממנו סבלו השחורים בארה"ב – אפליה גזעית מכוונת שכללה הפרדה, על פי חוק, עד שנות השישים. לכן הפיגום המרכזי עליו בנוי הספר רעוע מיסודו.

      איתן שוורצע

      ברור שלא נכון יהיה לטעון שבישראל אין בעיה. אלא שהבעיה היא יותר כלכלית מעדתית. המעמד הבינוני אצלנו מורכב כמעט באופן שווה בין מזרחים ואשכנזים בני דור שני-שלישי, וגם השכבות החלשות בחברה, שעד שנות התשעים אוכלסו בעיקר במזרחים, מחולקות כיום בין רוסים למזרחים. העובדה שלעיירות הפיתוח נשלחו בשנות החמישים בעיקר מזרחים יכולה להיתפס כניצול; אבל היא יכולה להיתפס גם כתרומת המזרחים למדינה - בדיוק כפי שבשנות השלושים והארבעים נשלחו דווקא אשכנזים להסתכן בקיבוצים בגבולות. בעידן בו המדינה עמדה מעל הפרט זה היה טבעי לדרוש מכל האזרחים לשאת בנטל. ומכיוון שבני אדם לעולם פחות טובים מהאידיאות שלהם, כשהמזרחים היו הילד החדש בכיתה, הם אלה שנשלחו בכוח לתרום למדינה. זה היה רע אבל זה כאמור עדיין לא אפליה גזענית. מה עוד שלמען הדיוק, בן גוריון היה אכזרי ביחסו לעולים שהגיעו מהארצות בהן התחוללה השואה לא פחות משהיה ברוטלי בניסיונו למגר אפיונים ערביים אצל היהודים המזרחים. מכולם הוא דרש לעברת את שמות המשפחה.

      אפשר להתווכח עם כור ההיתוך של בן גוריון, אבל יש לזכור: בתקופתו היה לו קצת מסובך להגיע למאמרים ב"וואלה!", לשמועות על דרידה ותפיסות רב תרבותיות. זה היה עידן בו העולם הנאור האמין שהתרבות המערבית עליונה על המזרחית. המאמרים ההיסטוריים בספר מתעלמים, כאמור, מהספקטרום הרחב הזה.

      החלק התרבותי בין המאמרים כבר מציג את הטענה לפיה המזרחים נושלו מתרבותם הערבית. אולם הנוסטלגיה האוריינטלית שמפיץ "חזות מזרחית" - מזויפת. למעשה, יהודים בארצות ערב החזיקו מעצמם קודם כל כיהודים. למעט בודדים, הם התכנסו בקהילותיהם ושאפו לשמור על יחסי גומלין טובים עם השכנים, מבלי לנסות להתערות בחברה הערבית מעבר לצרכי פרנסה ולשליטה בשפה המקומית. הם מעולם לא תפסו את עצמם, כפי שטוען "חזות מזרחית", כערבים, בין היתר משום שעד עידן ההשכלה והלאומיות כל העמים הוגדרו קודם כל על פי דתם. זה נכון שבבואם ארצה חלקם העדיף להשליך ליאור מוטיבים תרבותיים ערבים עליהם גדלו, אבל הטענה של הכותבת המרכזית, אורית שוחט, כאילו יהודי ארצות ערב היו ערבים בני דת משה ורק הממסד הציוני תמרן אותם להיות יהודים-ישראלים שונאי ערבים היא טענה מתנשאת בפני עצמה: הציונות לא הייתה מצליחה להעתיק לפה קהילות שלמות אלמלא יהודי ארצות ערב חשו עצמם כיהודים. אלא אם אתם מאמינים שהמזרחים היו קבוצה כל כך חלשה עד שמאות אלפי בני אדם הסכימו לוותר בקלות על זהותם רק כי הרצל אמר.

      "חזות מזרחית", עורך: יגאל נזרי (הוצאת בבל)