פולין בנפתלין

אם בכתבת צבע במוסף של סוף שבוע היו שואלים את אהרון אפלפלד אם הוא יותר ישראלי או יהודי, ברור שהוא היה בוחר באפשרות השנייה. לאחר חמישים שנות כתיבה, ויותר משלושים ספרים, אפלפלד משמש כדמות המרכזית כיום, ואולי היחידה בשדה הספרות הישראלית, אשר לא מפסיקה להתחבט בשאלות ההגדרה העצמית של היהודי המזרח אירופי. הישראליות, לדידו, היא לא יותר מניסיון חובבני להשתחרר מהנטל של השטייטל, ממש כמו האמונה הנאיבית של יהודי גרמניה שהם יהיו גרמנים, או האמונה הישנה במרקסיזם. פרסומת ידועה לחברת סלולרי כלשהי טוענת שתמיד יש לאן לברוח, על כך ישיב אפלפלד - שקר וכזב. נפש יהודית חמה מפעמת בכולנו. בין אם אנחנו עושים מילואים בשכם או הולכים לרקוד בווקס, זו רק שאלה של זמן מתי נגלה אותה. וככה, ב- 2005, הספרים של אפלפלד מספרים לנו שוב ושוב על הגילוי הזה.

כזה הוא גם סיפורו של יעקב פיין, הדמות הראשית ב"פולין, ארץ ירוקה". לאחר שנים ארוכות של התנכרות לגלותיות שסימלו לו הוריו הניצולים, לאחר התבגרות בתנועת הנוער, שירות קרבי וקריירה של סוחר, הוא מחליט לעזוב את חיי השעה התל אביבים ולנסוע להיכן שהוריו נולדו ואיבדו את משפחתם - שידובצה, אשר כשמו כן הוא - כפר פולני שכוח אל ורדוף אמונות טפלות. יעקב נמשך לשידובצה, נמשך לנוף שלכאורה הוא לא נופו, נמשך לכפריים הבורים, לנחל המעתיר מים בקיץ החם, לריח הדשן של אדמתה הירוקה של פולין. שידובצה, אם כך, מחליפה במהירות גנים של שקמים וחופים זהובים, והופכת לתבנית נוף מולדתו האמיתית של יעקב, כאשר סיפור האהבה שנרקם בינו לבין מי ששימשה עוזרת נאמנה בבית הוריו רק מחזק את הקשר החזק והסתום הזה לכפר הפולני.

מה המשמעות של שידובצה? איזו אמירה חברתית נוקבת מציג לנו כאן אפלפלד על עצמנו, אשכנזים זחוחים בלב מזרח תיכון מבעבע? שאלות כאלו ואחרות, אשר יכולות לכאורה לעלות מן הרומן החדש הזה, אינן רלבנטיות, לפחות עבור הקוראים הוותיקים של אפלפלד.

כן, כבר מראשיתו, נראית עלילתו של "פולין ארץ ירוקה" צפויה ומוכרת. השינוי הנפשי שעובר ביעקב ניכר כבר מן העמוד הראשון, וגם דמויות המשנה, ובעיקר הכפריים הפולנים שהוא פוגש, לא מצליחים להבנות סביבה נופח סובייקטיבי מינימלי מכיוון שכל מה שיש להם לומר הוא- "אה, אף פעם לא אהבנו את היהודים, הם היו ערמומיים ושונים מאיתנו", או "אתה בא מישראל, אומרים ששם היהודים שונים, וגם יש לכם את חיל האוויר הטוב ביותר בעולם".

הזהות היהודית, כך טוען אפלפלד, חזקה יותר מכל תהפוכות הזמן. התבוללות או אורתודוכסיה, ציונות או סוציאליזם, נופיה של אמריקה או של ארץ ישראל- אף אחד מאלה לא יוכל לה. חבל אם כן, שלאחר חיים ספרותיים פורים וארוכים, אנו מוצאים את הזהות היהודית הזו בספרו החדש בהופעה דלילה ונשכחת, ובעיקר- בלתי משכנעת.

מי שקרא את "קאטרינה" או "מסילת ברזל", אם להזכיר שניים מן הרומנים הטובים והבולטים של אפלפלד, כבר אמון על האופן שבו הנופים הטעונים של מזרח אירופה אינם מרפים מעולם מאלו שהם, או הוריהם, איבדו שם את חייהם או צילקו שם את נפשם. "פולין ארץ ירוקה" מהווה, אם כן, לא יותר משם של טיול מאורגן בנופים מוכרים, מלווה בתקציר של הסברים שכבר נשמעו בעבר והטמיעו את חותמם. חבל, אבל אי אפשר להתכחש לכך שלא רק שהרומן החדש של אפלפלד אינו מנסה לשכלל או לפתח את הפואטיקה המוכרת שלו, אלא שגם בזו המוכרת והטובה הוא מעלה ריח לא נעים של נפתלין.