למאטיס יש @ הרשת בבטן

בשבועות האחרונים עלה לאוויר האתר של איגוד המוזיאונים, שמייצג את ישראל במועצת המוזיאונים הבינלאומית (איקו"ם), תחת ההבטחה "לחשוף את העשייה המוזיאלית בארץ". למרות שהאתר מנסה להציג חדשות מעולם האמנות, מאמרים מקצועיים, רשימת מוזיאונים, אירועים במוזיאונים ודפי קשר של אנשי מקצוע, הקוץ באליה הווירטואלית די בולט.

האתר שואף להקיף את עולם האמנות אך נשאר במגבלות האיגוד. הוא מספק מידע רב, אך ברשימת המוזיאונים לא נכללים כל המוזיאונים בארץ; תחת קישורית המאמרים נותרו קטגוריות ריקות רבות, מספרם של אנשי המקצוע לא מספק, המידע לגבי מלגות נותר רלוונטי רק לחברי האיגוד, והאווירה הכללית היא שלתלמיד יש טונות של פוטנציאל לא ממומש.

למרות עיצוב האנימציה המושקע, שמציג קהל המסתובב בתוך מוזיאון כגולשים המסתובבים באתר, והניסיון ליצור רושם של קהילה, הגולש נשאר עם לא יותר מהילה מבוזבזת של הבטחות. אולי מדובר רק בחבלי לידה, אבל אין לדעת מה ילד אייקון. הגיע הזמן לבדוק את המצב באוויר המקוון של האמנות הממוסדת. מה באמת אפשר למצוא באתרי מוזיאונים וגלריות, מהו הסטנדרט העיצובי שלהם, איזה מידע מציעים האתרים ועד כמה הם באמת מנסים או אפילו מצליחים לשדר אווירה של קהילה.

כיאות למוסד שחרט על דגלו את נס האמנות העכשווית, האתר של מוזיאון הרצליה מעוצב בפלאש וכולל גרסה בעברית ובאנגלית. הוא מציע מידע כללי על המוזיאון, התערוכות, חנות המוזיאון, פרטים ליצירת קשר, וכולל מידע על ההשתלמויות, הסדנאות והסיורים המודרכים במקום. הקונספט העיצובי שלו מובנה וברור. חלקו העליון של המסך מורכב משמיים מלאי עננים, ומדמה את גג המוזיאון. ניתן להעיף גם מבט מתוכנת על המוזיאון. דף התערוכות הנוכחיות מציג רישום-על של החלל, שכמו מזמין את הגולש לחכות עד שיעלה הדף במלואו בכדי להיכנס בשעריו. הדף מציע קישור לעבודותיו של כל יוצר, תוך שהוא גם מראה את מיקומו במוזיאון. החיבורים הרבים שנוצרים בין העבודות למיקומן הממשי והקלות שבה ניתן לדלג בין ההתרחשויות באתר מקלים מאוד על השימוש בו. הטקסטים שמתווספים לקישורי התערוכות מספקים מידע רב ונחוץ על שיקולי האוצרים ועל המתרחש בתערוכות. בלטו בהיעדרם לינקים לאתרים אחרים. נדמה שהקהילה המקוונת היחידה שמוזיאון הרצליה שומר עליה היא הקהילה שלו עצמו.

בניגוד לעכשוויות ההרצליאנית, מוזיאון תל אביב עדיין קופא על שמרי העיצוב המקוון. עיצוב השער של מוזיאון תל אביב, המנסה ליצור לוק אורבני בשחור לבן, לא חד מספיק או לחלופין מטושטש מספיק בכדי להביע עמדה. האתר מקיף את כל ההתרחשויות במוזיאון - מאירועים שונים, תערוכות, ועד מידע לגבי הספרייה והודעות שונות לעיתונות. למרות ריבוי המידע, האתר אינו מצטיין מבחינה ויזואלית. צבעי הרקע של הטקסטים אינם נעימים לעין, רזולוציית תמונות המוזיאון בבאנר הקבוע העליון נמוכה ולא נעשה שימוש במכלול הדף. עם כל החסרונות, האתר ידידותי למשתמש ומוצף במידע ואימג'ים מהתערוכות המתחלפות. גם כאן חסרים לינקים לאתרים אחרים שקשורים לאמנות. כמו העיר תל אביב עצמה, ששואפת לגבהים אבל מוצאת את עצמה קבורה בעבודות תשתית, גם האתר עצמו מתקרב להצלחה ונופל לאבדון בתווך הוויזואלי.

עיצוב האתר של גלריה זומר מקל על העיניים הדואבות. שער האתר כבר כולל בתוכו את פרטי שעות הפתיחה והדוא"ל של הגלריה. התמונות שמוצגות בו שולחות היישר ליצירות האמנים, ובדף אחד מקבלים מכלול תמציתי של המתרחש תחת הגג ברוטשילד. גם כאן ניתן למצוא קישורים לאירועי הגלריה, למידע על הגלריה ועל האמנים. נראה שהדגש העיצובי מושם על יצירות האמנים. הדף עצמו נושם ומרווח מספיק בכדי שהעבודות יוכלו להיחשף במלואן. האתר מאוד ידידותי למשתמש קורא האנגלית, אין ספק שהקריצה אל חו"ל מובהקת. המשתמש קורא העברית בלבד יכול להתנחם באופן הקל לשימוש שבו מוצג מכלול העבודות של כל אמן. גם באתר הזה אין לינקים. מפתיע שגלריה ששמה דגש כה רב על ייצוא אמניה לחו"ל ועל עבודתה בתפוצות לא משתמשת באתר כדי להציג עצמה כחלק מקהילה תרבותית גלובלית.

האתר הפלאשי של גלריה אלון שגב זוכה בתואר צדיק הלינקים בסדום שנת 2005. הלינקים מובילים אמנם לאמנים הקשורים בדרך זו או אחרת לגלריה, אבל עצם השימוש בקונספט מעיד על חיבור נכון יותר למדיום. העיצוב מנסה ליצור אשליה תלת ממדית של שיטוט בגלריה. מהקיר ניתן לבחור את הקטגוריות הרצויות, ולהגיע ליצירותיהם של אמני הגלריה, לפרטים על הגלריה, ללוח אירועים, וכאמור- ללינקים הנכספים. זהו אתר מושקע מאוד מבחינה עיצובית. הקונספט הכללי בתוספת בחירת הצבעים המדויקת נראה שלם יותר מחבריו לרשת. אך למרות הידידותיות למשתמש, גם כאן אין אפשרות להגיע ממקום למקום בנבכי האתר בעברית.

אין ספק שהאתרים מציעים אינפורמציה רבה לגבי האמנים והמקום עצמו, אך הם לא מחליפים את חווית השיטוט בין העבודות בחלל הממשי. חלק מהאתרים מנסים ליצור הדמיה לחוויית השיטוט בתוך הגלריה, אך הביצוע לא תמיד מספק ומוכיח שעדיף פשוט לצאת מהבית ולא לתת לאצבעות ללכת במקומכם. בכל האתרים ישנה הקפדה על שימוש קל ונוח, אך שוטטות בעברית לא בהכרח מתקבלת. זועקים בחסרונם גם לינקים שיקשרו בין הגלריות והמוזיאונים. בכדי ליצור קהילה של אמנות ישראלית צריך ליצור קשר בין הגורמים השונים, והאינטרנט צריך להיות המקום הראשון והפשוט ביותר שבו זה יכול לקרות. אחרי הכל, צריך ללכת עם המדיום עד הסוף. אם כבר אז כבר.