נגבו את המשקפיים והרימו את הציפיות צמד הקולנוענים דן ונואית גבע חוגגים עשר שנות פעילות. החודש (פברואר) יציג הזוג רטרוספקטיבה בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, ראש פינה ושדרות שתכלול מבחר מעבודותיהם, ביניהן "תחשוב פופקורן", שזכה לציון לשבח מחבר השופטים הבינלאומי בתחרות וולג'ין 2004.
מאחורי השם המצוין מסתתר סרט קצר למדי, קצת פחות משעה, המציג את סיפורו של דוקומנטריסט תמים, חרוץ ואמיץ (דן גבע בתפקיד אותנטי) שמסתובב בארץ ישראל על טוסטוסו הקט עם מצלמות, מיקרופונים ובמה אחת קטנה ומאולתרת, ומחפש אנשים שיעלו על הבמה שהוא מציע ויאמרו את האמת שלהם אל מצלמתו. דז'יגה ורטוב ("האיש עם מצלמת הקולנוע", 1929) ודאי מחכך כפותיו בהנאה בקבר למראה המחווה למורשתו הקולנועית.
בנוסף לחומר הדוקומנטרי הרב שאספו במצלמתם (ובמצלמתו של אלירן קנולר שתיעד מהצד), שילב הצמד גבע קטעים עלילתיים קצרים שבונים סיפור מסגרת לנוף האנושי המרוט שנקלט בעדשה - בסצנה שמגרדת את סף הגאונות עוצר את הטוסטוס של דן שוטר תנועה שתוקע לו, למרות מחאותיו, קנס על יציאה לצילומים ללא תסריט. בסצנות אחרות פוגש הבמאי התמים את האופציה הקולנועית המסחרית במאי עם שיער מעוצב, אופנוע מחוטב ובייב מאחוריו שעושה סרטים על סקס ואלימות כי זה מה שהעם באמת רוצה לראות.
הרדיפה של גבע אחרי האמת והניסיון להבין מה לעזאזל חושבים האנשים בארץ הזו היו עבורו טראומטיים, והתוצאה, בהתאם, אמורה לשמש פרוג'קטור אזהרה עצום ממדים עבור כל מי שאכן ניגב את משקפיו כפי שהומלץ בחום בפסקה הראשונה. טמטום מתלהם, חומרניות, אלימות מילולית, גזענות ואדישות ליוו אותו מהפריים הראשון ועד לאחרון, למעט יחידי סגולה לא מטומטמים ולא חשוכים אבל מאד מאד מנותקים.
נוער הגבעים
את המסע ההזוי מתחיל דן גבע בסוג של מגרש ביתי - חוף הים התל אביבי, ושם הוא גם מסיים אותו. אבל מי שייבחר לחשוב שהעריכה של גבע מגמתית יחזיק רק בקצה אחד של האמת, ועלול לפספס את ההזדמנות לביקורת עצמית. ברור שהסלקציה של הגבעים משקפת את דעותיהם השמאלניות-פרטיות, אולם כל בר דעת ירים גבות מול החומרים האנושיים הקשים שצולמו. גבע ביקר את אצל כולם אנשי שוק מחנה יהודה, דתיים, בדואים, שמאלנים בכיכר רבין, ואף אחד לא יצא זכאי. הדור המבוגר התייאש, לדור הצעיר אין מושג, והסרט נחתם במטאפורה המדויקת ביותר ישבנו החשוף של הבמאי המתוסכל הולך ומתרחק אל הים.
בישראל 2005, אומרים לנו הגבעים, עת מנסים צמד האוהבים אבו מאזן ושרון לרקוד את ואלס ההתנתקות מבלי לדרוך זה לזה על הרגל, צריך לחזור אחורה לבדוק איך ומדוע הגענו עד הלום, אל התרבות הוולגרית, חוסר דרך הארץ, הבלבול והשנאה.
בין שאר העבודות שיוצגו במיני-פסטיבל של הזוג גבע נמצאות גם "איך אתה קורא למקום הזה?", המציגה 11 פתיחות אפשריות לסרט שלעולם לא ייעשה על העיר אופקים, "הורה 2000", קולאז' סהרורי של חגיגות יום העצמאות הראשון של המדינה ומסיבות הטראנס של יום הולדתה החמישים, ו"קח נא את בנך" העלילתי שמציע פרשנות לא שגרתית לסיפור עקדת יצחק. מי שמאס בלחם והשעשועים של המיינסטרים, מוזמן להתנסות בחומרים למחשבה.
"תחשוב פופקורן" והרטרוספקטיבה של דן ונואית גבע, עכשיו בסינמטקים.