טעמי

לאחר ימים כסוסי הציפורניים מול השעון המתקתק לאחור בפינת המסך בערוץ 24, הגיע הרגע לו ציפו חלקם, טקס פרסי המוזיקה הראשון בארץ. לכל מי שהיה במתח – לא, זה לא היה ברמה של הגראמי. למעשה, גם בהשוואה לטקסים הישראליים האחרים, "אנשי השנה" או "תפוח הזהב" או "אגס הפח" או "אגס התפוח היה כה מלוח", זה היה אירוע רגוע ולא צעקני. תהיתי אם זה מצניעות, שלא לומר פרופורציה, או בגלל בעיית מזומנים קלה. אבל בטקס שבו הספונסר העיקרי הוא המותג המגניב שהצעירים אוהבים, רשות הדואר, סביר להניח שהתשובה השניה היא הנכונה.

לא שאני מתלונן – בזכות זה קיבלנו את רגע הגלאם של הערב, בו מנכ"ל רשות הדואר הגיש פרס, בצורת פטיש (!), אגב החלפת פראזות עבשות עם האחיות פיק. כל מהלך הערב אופיין במתח בין הרצון לחגיגיות, שבא לידי ביטוי בעיקר בביקיני שלבשה לירז צ'רכי ובתחפושת הפיטר פן של הראל סקעת, לבין השרוליקיות של אהוד בנאי והאופן שבו הזוכים נאלצו למעוד על כיסאות הטריבונה בדרכם לפרס.

את טרום הטקס בילינו, כמקובל בניכר, למול השטיח האדום. גם תנועות המצלמה התזזיתיות והצעקות הריקניות של מנחי הערוץ – רן לוי, יעל אייזיק ויובל שרף – לא הצליחו להסתיר את העובדה שהשטיח היה בעיקר ריק. מההבטחות ללימוזינות נשאר רק ג'יפ, שמדי דקה עשה סיבוב בחנייה של גני התערוכה וחזר לפרוק את האורחים על השטיח. המנחים פיזרו על האמנים המסכנים את אותן שאלות בנאליות, וקיבלו בתמורה תשובות בנאליות, והצעקניות שלהם רק עשתה טעם רע לפתיחה של ערב שיכול היה להיות בעל משמעות.

אבל גם אם היתה לערב משמעות, הוא היה פשוט משעמם. מגישי הפרסים היו שתקנים וקורקטיים, והיחידה שאמרה משהו רבע מעניין היתה שרון חזיז, שהכניסה את הקהל – ואת ברוני הערוץ – להלם כשאמרה ברצינות גמורה שיש בטח יותר צופים בטקס באולם מאשר בבית. רוב הזוכים הסתפקו בתודות משעממות וחסרות חן – אני יודע שזה הפרוטוקול, אבל הם גם יכלו לצאת מדי פעם עם בדיחה טובה, אמירה בעלת משמעות, או פשוט לעשות משהו שירמוז שיש להם אופי. רק דרמה קלה אחת הפיגה את המהלך התקין והמשעמם של הטקס, כשמאיה בוסקילה התפייסה עם הערוץ בנאום הזכיה שלה. המנחה אייל קיציס היה, כהרגלו, צנון חסר הומור - אם כבר עושים את הטעות ונותנים לו לספר בדיחות, לפחות שישדכו לו כותב נורמלי. אפילו בפרסים לא היה רעש - הרבה אהוד בנאי, קצת מאיה בוסקילה, הדג נחש וארקדי. שתי ההפתעות היחידות בתחום זה הן הידיים הריקות של שי גבסו. מאידך, הוא רגיל להגיע לגמר ולחזור באוטובוס.

מי שבאמת יצאו מהשבלונה והביאו זווית מעניינת היו דווקא הזקנים בחבורה. למשל אהוד בנאי, שבכל אחד משלושה הסיבובים שלו לקבל פרס, הפתיע מחדש. בפעם הראשונה הוא שלף מפוחית בזמן שנועם הלוי המוכשר נותן לו קצב בנקישות על הלחיים; בפעם השלישית הוא שר א-קפלה, גוספל-שיק, את "מודה אני" של מאיר אריאל והקדיש לו את הפרס. למול השפה הדלה של רוב הזוכים והמגישים, בלט אושיק לוי במילים הישירות וברהיטות שבה העניק את הפרס על מפעל חיים לשמוליק קראוס. קראוס עצמו לא הגיע לטקס, אבל בראיון מוקלט הוא הראה שלמרות השנים הוא עדיין עמוק ומעניין. דיוויד ברוזה, בביצוע ברוזאי מרגש ל"אחרי עשרים שנה", ואהובה עוזרי שהיתה הכי קולית בהדג נחש, הראו לילדודס איך מופיעים. מבחינתי, מגיע לה פרס גרוב השנה.