מפגש היסטורי עם דוד בן גוריון

לא תאמינו, אך עדיין נותרו אנשים שזכו לדבר עם מר דוד בן גוריון בגובה העיניים. הייתי רק בן 14, ואחד הנמוכים בכיתה, ולכן הופתעתי לגלות שקומתו של מקים מדינת ישראל וחוזה שדה התעופה שלנו היא כשיעור קומתי.

בית הספר שבו למדתי, הגימנסיה רחביה, שכן בסמוך למשרד ראש הממשלה. אנו, ציידי אוטוגראפים נלהבים, עטנו על השרים היוצאים מהישיבה וסחטנו מהם חתימות. משה דיין היה כריזמטי ומסתורי, אך חתם ברצון. לוי אשכול ופנחס ספיר, יהודים לבביים, נהגו להחליף איתנו בדיחות ולצבוט בלחיינו הוורודות. וכמובן גולדה, סיגריה נצחית בפיה, הדהימה אותנו תמיד בעובי קרסוליה (שהיו עטופים בחותלות מוזרות).

מר דוד בן גוריון, שיצא תמיד אחרון מוקף בשני אנשי ביטחון ובפולה רעייתו, היה הולך לנשיא המדינה, יצחק בן צבי (שחי בצריף!), כדי לאכול ארוחת צהריים. ראש ממשלתנו הנשגב היה סרבן חתימות ידוע. הוא דרש מאיתנו בקולו הדק והתקיף כי נפנה בכתב ללשכתו. אנחנו כבר הכרנו את הטריק. בתגובה למכתבנו המתחנף היינו מקבלים דף עם תמונתו של ראש הממשלה שעליה התנוססה חתימתו המודפסת. זו, לצערנו, אינה שווה פרוטה שחוקה בשוק האוטוגראפים.

והנה, יום אחד החצפתי פנים ועניתי לראש הממשלה בקולי הדק והתקיף לעיני חברי, כי החתימות שהוא שולח לנו, אינן שוות פרוטה בשוק האוטוגרפים, כמו שהסברתי לכם לפני רגע, וכי חתימה שלו גם תהפוך אותי למאוד מקובל בכיתה וגם תעלה מאוד את ערך האוסף שלי.

זיק ניצת בעיניו של הזקן. מאז ומעולם ידע להעריך אנשי חזון בלתי-שגרתיים. מתברר שדברי חדרו ללבו, שכן הוא פנה אלי (למורת רוחם של פולה ושומריו) ושאל אותי מהו ערכה של חתימתו. "כמו חמש גולדות או עשרים לוי אשכולים", עניתי בניחותא. תמיד ידעתי להחמיא לאנשים שהתייחסו אלי בכבוד.

ואז קרה הלא ייאמן. עיניה של פולה חרכו את שערותי בשנאה, השומרים שיחקו בעצבנות בהדק העוזי שלהם, אבל דוד בן גוריון, האנדרטה האנושית, רכן אל פנקס החתימות שלי (שהיה, אגב, בצדה השני של מחברת התנ"ך שלי) וחתם ביד בטוחה ונמרצת.

עוד באותו היום נתלש הדף בקפידה והודבק באוסף הרשמי, לצדם של (הו הייתי ממזר וחלקלק כצלופח!) פאבלו קאזאלס הצ'לן, דאג המרשלד, מזכיר האו"ם זצ"ל, ועוד רבים וטובים. בן גוריון אורגינל הכפיל את ערכו של האוסף אלף מונים, ולכן רכשתי עטיפת פלסטיק דמוי עור שהגנה עליו מנזקי ארבה ועש.

לאחר כשנה דעך העניין שלי בחתימות, מכיוון שלרוץ אחרי מפורסמים עם פנקס ביד נראה לי דבר נחות ולא סוציאליסטי. ולכן התחלתי להשקיע במשחק הסטנגה, גירסה ירושלמית לכדורגל מדרכות.

בתום אחד המשחקים פנה אלי חבר בהצעה טובה שהתגלתה כעסקת חיי: להחליף את אוסף החתימות הנשכח שלי באוסף נפלא של חוברות "מד מגזין", אותן צבר בנעוריו. מן הסתם זה נראה דבר נחות להחזיק בחוברות סאטיריות, וחתימתו של בן גוריון קרצה לו במיוחד. באותו ערב נחתם הדיל, ובוצע סחר החליפין.

כך זכיתי לי באורח פלא בכיוון חדש לחיים, כיוון ששירת אותי נאמנה לאורך כל הדרך. ותודתי נתונה הן למר בן גוריון והן לחבר'ה המטורפים האלה מניו יורק, שמן ההומור שלהם אני גונב עד עצם היום הזה.