הערב אשב בחברת כמה מידידיי ובחברת הברווז המדבר שלי, אליהו, ואפתח את אוסף השתיקות שלי. השתיקות הצעקניות, הלהגניות והחכמות ביותר שאני מכיר, שתיקות הברווז. כל הגיליונות (כמעט), גזורים באוסף ביד אומן, מקופלים שם בערבוביה, מקפלים בתוכם כנות נדירה. אווזים, נקיים, ייצוגיים, ששיערם מסורק בקפידה, לא יורשו לבוא בקהלנו.
העונג השבועי בקריאת הברווז היה עבורי טקס מקודש משל קראתי בפרשת השבוע, בצירוף הפטרתה, פרקי משניות, איזו מסכתא ומדרשים לקינוח. והכל מתוך עירוב הכל בכל, המשאיר אותך בעילפון חזותי מילולי, שאליו מתווסף כאב בטן. הקריאה בקומיקס הייתה פעולה מורכבת שדמתה לנסיעה ברכבת שדים, יותר מאשר עיון בדבריו של סטיריקון עיתונאי ממוצע. הקומיקס של גבע היה כמו החיים עצמם, נפתולי, מסתבך בתוך עצמו, כואב לפרקים, ומצחיק עד דמעות.
בעיניים חצי פקוחות
כוחה של יצירתו של גבע טמון בכך שהיא מתעמתת בעיניים חצי פקוחות (חצי כי תכופות די מפחיד להביט לשם) עם כל המתחים העומדים בבסיס הקיום שלנו כאן. שפתה היא שפת היומיום של כולנו, אך מתובלת בשפתו של עגנון. דימוייה שואבים היישר מהדימויים העבריים המוכרים לכל - אלו שראה גבע כילד ב"הארץ שלנו" - ומדימויים מעולם תרבותי המוכר לכולנו. אך גבע מפרק את דימויים אלו, "מלכלך" אותם כך שיתאימו למציאות המאוד לא נקייה, והיותר ממעט מפוזרת, בה אנחנו חיים. גבע בעצם עיצב דמות חדשה של עבריות. האנדרדוג המיואש ובמקביל מלא תקווה, הממשיך באופן סיזיפי, לצעוד בחיי האבסורד שזימנה לו המדינה. החיים הם אלו שמכריעים אצל גבע. ומילתם, השקטה כמעט תמיד, היא שתיקתו של הברווז העומד אל מול הפתוס הקולני של החיים. פתוס שגבע אגב נהנה ממנו עד בלי די, כמיטב חומר הגלם.
ברוח הברווז קשה להאמין כיצד ענק רוח צנוע כמו גבע - שככל שהתגאה יותר בתוך מדורו בקריצה, כך הצניעות ניכרה בו יותר - נעלם כך מחיינו בלא התערבות אלוהית ישירה. שהרי העורך הראשי של שתיקת הברווז כבר היה תחת מצור, מעצר בית, ניסיונות פוטש מתוך מדורו, הפיכת אווזים ומה לא, ויכל להם תמיד. הברווז היה מופת הישרדותי, הישרדות קפקאית אמנם, אך אופטימית ממנה בהרבה. ראוי היה לו לברווז, כי יעלה השמיימה בסערה, כמו אליהו, כשבפיו בדל סיגריה, ידו האחת בידו של אלוהים וידו השנייה מנסה להעלות עמו תרנגולת אקראית (שבוודאי תנטוש אותו למעלה לטובת שרף גברתן), שנשמטת בדרך. מלמטה היו צריכים להסתכל בו במבטים מלאי תמיהה כל נידחי העולם: גיבוריו האמיתיים רון קדמון, שרגא הטזל"מ, נזירי מנזר השתקנים, כמה ינשופות ומאות בלונדיניות עלומות, רבי טרפון ורבי חלפון, עז, וקוזאקים שטופי זימה, וגם אני.
אולם כדרך שמסתיימת כל מעשייה לשבת, הסוף פרוזאי. רק שבמקרה זה מדובר בסופו בטרם עת, כפי שאומרות הקלישאות הנכונות תמיד, של אחד מגדולי היוצרים היהודיים והישראליים. אני הולך מאד מאד להתגעגע.