בטבלת הבעד והנגד שעורך הישראלי הממוצע לחייו כשחקן ראשי\משני (מחק את המיותר) בדרמת המזרח התיכון, טור הנגד תמיד יהיה ארוך, ידוע מראש ובעיקר מתסכל ומעייף. לאחר צפייה בערב המיוחד שערך עבורנו אמש ערוץ 10 לכבוד אסון הצונאמי, התווספו אל טור הבעד שלי (חגיגה!) שני סעיפים ראשונים שהם בעצם אחד: אנחנו לא אינדונזים ומדינתנו הקטנטונת אולי מוקפת אויבים היא אבל אוקיינוס לא נראה באופק. יש גם בונוס למרות כל זאת, ואולי בגלל, זכינו לצפות במשחק צדקה שכל הכנסותיו קודש לנפגעי הסעיפים מלמעלה בכיכובו של שבצ'נקו מול רונלדיניו. "ובקרוב - 'הדוגמניות'", ממשיך הערוץ לעודד אותי עם כתובית בפינה העליונה של המסך, בזמן שניצן הורוביץ עוטה על פניו מסיכה מחמת צחנת המוות בקבר האחים - ערימת הפסולת שדם אנושי מבעבע ממנה - עליו הוא דורך.
סרטו של הורוביץ, "הים לקח הכל", יכול היה להיות כתבה מסכמת לא רעה בכלל לתכנית "עובדה" למשל, רק שזו משודרת בערוץ 2. הורוביץ החליט להתמקד בשני מוקדים בהם פגע הצונאמי. הראשון הוא העיר בנדה-אצ'ה באינדונזיה, שהיא המקום הראשון בו הכה הצונאמי ובעוצמה הגבוהה ביותר, ועל כן היא העיר שספגה את עיקר הנזק והאבידות בנפש וברכוש. המוקד השני הוא האי פוקט שבתאילנד, בו פגע הצונאמי בעצמה פחותה בהרבה, כשעה לאחר שרמס את בנדה-אצ'ה. האי פוקט, אמנם ספג מהלומה קשה פחות, אך הוא זה שהסב את תשומת לבנו וואת זו של העולם המערבי כולו אל האסון, בשל היותו פנינת תיירות חביבה על טיילים מכל רחבי הגלובוס.
לישראלים שלום
חלקו הראשון של הסרט הביא כמות נכבדת של צילומי וידאו חובבים שתיעדו את רגעי האימה ואת הנחשול האימתני "לוקח איתו הכל" וגם את ההריסות כפי שהן היום, חודש וחצי אחרי, עדיין פעורות ומדממות ומשוועות לעזרה. למרות הזעזוע העמוק שמעוררות התמונות, למרות הכאב וחוסר האונים המוחלט הנשקף מהן, כמי שמעולם לא ביקרה באתרים הרחוקים הללו, תמונה אחת לפחות של המקומות לפני האסון, של החיים בטרם נגדעו, המבנים בטרם התרסקו, נראתה לי נחוצה לשם המחשת החורבן, אך זו לא הגיעה. חלקו השני של הסרט סגר במהרה את כל שאר הקצוות. היה שם הסיוע ההומניטארי עם התמונות הקלאסיות של הילידים הרצים אל המטוס האמריקני הנושא את מצרכי היסוד והרופאים הצרפתים שמדברים על סכנת המלאריה. היה סיפור אנושי אחד בדמות המתורגמן שאיבד את אימו ובת דודתו, היו התיירים הנאמנים שממשיכים לרבוץ בחוף ללא מפריע, והיתה, כמובן, הזווית הישראלית, בדמות בעל מסעדת "ירושלים" בפוקט שסיפר שדווקא הישראלים, שהם כידוע העם הכי חזק, לא מגיעים יותר. כנראה שאמא לא מרשה.
הורוביץ מפריח באוויר את השאלות על עתידם של אזורים אלה - עד מתי יימשך הסיוע, מה יקרה כשהוא ייפסק, האם תוקם מערכת התראה כמו שקיימת באוקיינוס השקט ומי יקים אותה, מה לגבי התיירים ועוד - ועונה משהו בסגנון "אין לדעת". מדוע למשל לא מצא לנכון לשאול את המתורגמן אחת מהשאלות האלה, במקום לברר איתו איזה ספרים קרא לפני האסון. הרי זו המציאות שלו. ריבוי הזוויות ב"הים לקח הכל" משול לטיול אירופה הקלאסית בעשרה ימים. הוא טועם קצת מפה וקצת משם ובסופו מתבקשת מסקנה אחת ויחידה. תאמינו לי, אין כמו בארץ.