פסיכופט ותיק

מבקר טלוויזיה – מה יש לו בחיים? שעות על גבי שעות של צפייה פאסיבית מכל הבא ליד. מהדורות חדשות שחוזרות על עצמן, טלנובלות שמחליפות שמות אבל מחזיקות אותה עלילה, תוכניות ריאליטי, כוכבי אינסטנט, טוק שואוז, אותם מנחים, אותם מרואיינים, אותם פוליטיקאים, אותו כ?לום אחד גדול. חמש שנים פוטם רוגל אלפר בטלוויזיה הישראלית – מנת יתר של תרבות פופולרית – וככל הנראה, אם לשפוט על פי ספרו הראשון, הנזק היה בלתי הפיך.

כדי לצאת ידי חובה, רק אומר, בקצרה, שכספר בלשים מדובר בכישלון קולוסאלי. אז נכון, אלפר כותב מדויק וחד – את זה אי אפשר לקחת ממנו – אבל העלילה לא מתחברת, אין מתח, כל מה שאמור להיות הגיוני נשמע כהזיה פרוידיאנית, וכל מה שאמור להיות סהרורי במיוחד נשמע צפוי, ממש כהזיה פרוידיאנית. אני כותבת את הדברים האלה וזה כואב לי, בעיקר משום שאלפר המציא את האתוס של מבקר התרבות המעונה, זה שסוחב על כתפיו את חטאיה של תרבות ההמונים בעידן הפוסט-תעשייתי.

חמש שנים של ויה דולורוזה תרבותית עבר אלפר, באשמתנו – כיצרני ייצוגים, ובשבילנו – כצרכנים. לכן, אם כספר בלשים "ספיבק" ישרוף לכם שלוש וחצי שעות סתמיות, הרי שכפריסקופ לנפשו של קורבן תרבות הוא די מרתק, ולא רק במובן המציצני.

ספיבק, יורם ספיבק, הוא לוזר של המעמד הבינוני גבוה. יש לו משרה זוטרה בעיתון, הוא כתב פעם ספר אימה כושל, ויש לו אשה יפה שכבר לא אוהבת אותו. ספיבקים כאלה, שמסתובבים באלפיהם בצפון תל אביב, רמת השרון וחדרי ה"נשוי מגשים פנטזיות" באינטרנט, ניזונים מאינרציה קיומית ומדבקות כמעט דתית לשגרת חייהם. ספיבק שלנו מוצא מעט נחמה במועדון שחמט אינטרנטי, שם הוא נתקל בטיפוס מפוקפק בשם רינגל הלפרט. תחילה הם מתיידדים, אולם לאט לאט נראה כאילו ספיבק הוא הניצוד במשחק פסיכוטי במיוחד שרקחו הלפרט ועיתונאי צעיר וזוטר, אלון פיכטה שמו, שספק נדרס ספק התאבד קודם להיכרות.

ספיבק הוא, למעשה, איש מת מהלך. הוא לא מצליח ליהנות משום דבר. לא מזיונים, לא מכתיבה, לא מאוכל ולא מקשר אנושי. מדי פעם, כדי לטעון במשהו את הטייס האוטומטי שמזיז אותו, הוא צופה בתוכנית אירוח טלוויזיונית בסגנון ד"ר פיל. אלפר דוחס לעלילה, בצורה מסורבלת ולא מועילה, גם כמה מוטיבים פרוידיאניים בשקל, שאמורים לעבות מעט את דמותו החד-גונית של הגיבור: התאבדות האב, ששוזרת את חייו של ספיבק מיודענו במוות; סיפורים קצרים ואינפנטיליים של הצעיר האובדני פיכטה, עם תובנות פילוסופיות של בני 16 ("אדם עובר משברים בחייו, או שחייו הם משבר מתמשך"); וכמובן, דמותו הבנאלית של הלפרט, שזהה במאפייניה לכל פסיכופט פופולרי אחר. אבל אל תתנו לפרוטזות הספרותיות האלו לתפוס אתכם. זה הסיפור של ספיבק, ושלו בלבד. סיפור על חדלונו של אדם שהוא החמצה אחת גדולה ואגוצנטרית, שאין לו תקווה, וגם אם יש – היא פשוט לא מעניינת אותו. אדם שהנתיב היחידי שלו לגאולה הוא נתיב ההשמדה העצמית, וגם את זה הוא מפספס.

הרגעים הבודדים בהם יורם ספיבק באמת חי, ובהם הספר מצליח להתעלות מעל הבנאליה ואשכרה לרגש, הם אלו בהם הוא נחלץ מחייו שלו ומצליח להידחק לתוך ייצוגים תקשורתיים, לתוך סיפור של מישהו אחר. תחילה בהיתקלות המקוונת באלוף השחמט המיתולוגי בובי פישר, תמהוני שכבר שנים מתחבא מאימת ה-FBI והיהודים, אכול פרנויות אנטישמיות. שנית בסיפור היפהפה על מעיל שגנב מלאונרד כהן אי שם בנעוריו, רק משום שהוא הוזכר באחד משיריו; אחר כך בהופעתו הטלוויזיונית בתוכנית יעוץ, אליה הוא מגיע כדי להתעמת עם אשתו על בגידתה; ולבסוף – וזהו רגע הניצחון הגדול שלו – כשהוא מגלה שיש קשר בין גזיר עיתון עתיק, לרגע חמקמק בחייו, משמעותי אך חולף.

אלפר לא טורח לשזור את הרגעים האלה בעלילה, הוא מעדיף להאכיל אותנו בנרטיב שבלוני על הפללתו של אדם חף מפשע, אבל דווקא מהרגעים האלה – התלושים, הפגיעים כל כך, המבקשים אהבה ואחיזה בחיים – ניבטת דמותו של אדם שכבר ראה הכול. בטלוויזיה, כאמור. אדם שהלך לאיבוד בים של ייצוגים ריקים ואימפוטנציה מינית ורגשית, וכעת הדבר היחיד שמעורר בו שמץ של עניין, זה להקים חברה לטלוויזיות שמתפוצצות מעצמן.