כוכבים נוצצים, נוצצים כוכבים

      500 "גרם", סיפורים קצרים מאוד, מדי יום ה' בוואלה! תרבות - אסף גברון (מילים) ורענן אליזוב (איורים). סיפור מס. 7

      אסף גברון, רענן אליזוב

      כשהיינו ילדים היינו שרים על איש שחלם שבלילה הוא מת, ובבוקר הוא קם, וראה זאת אמת. ובכן, זה מה שקרה לי, פחות או יותר. חלומות המוות שלי התחילו בתחילת שנות התשעים. הייתי סטודנט צעיר לתקשורת באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית וכישראלי שבילה את כל עשרים ואחד החורפים הראשונים לחייו בישראל, ואת החורף העשרים ושניים לחייו בתאילנד, חוויתי בהרווארד את החורף האמיתי הראשון שלי. כלומר, חורף לבן, מושלג, סחוף רוחות וטמפרטורות שנשארות מתחת לאפס.
      כמובן שבמעונות של הרווארד יש חימום בחורף. אבל בשתיים לפנות בוקר מפסיקים המים החמים לזרום בהסקות, ומתחדשים רק בשבע בבוקר. השליטה על החימום במעונות נעשית מחדר בקרה מרכזי ולא ניתנת לשינוי, "אלא אם גוף הסטודנטים יגיש בקשה שמבוססת על דרישה סבירה הנשענת על עצומה עליה חתמו חמישים סטודנטים". אני יודע לצטט כי אני מכיר את הכלל הזה. הוא צוטט בדו"ח הפתולוגי שלי ובדיווח של החוקר הפרטי ששכרו הורי.

      לא הייתי מגדיר את עצמי כסטודנט חרשן או חנון במיוחד, אבל גם לא קו?ל או חברתי במיוחד. הלכתי להרצאות, קראתי את החומר והגשתי עבודות בזמן. מחוץ ללימודים שיחקתי כדורגל בקבוצה של הקולג', נפגשתי עם חברים ישראלים ובסופי השבוע הלכתי למסיבות או לבר, בקמפוס או בקיימברידג'. לפעמים נסעתי לניו יורק או לבוסטון.

      לרוב הלכתי לישון בסביבות חצות או קצת אחרי. היתה לי שמיכת פוך עבה, וככל הנראה, אחרי השעה שתיים, כשהחדר התחיל להתקרר, הייתי נכנס תחתה ומתכסה בה, תוך כדי שינה. כתוצאה מכך, הייתי נחנק. השמיכה העבה היתה חוסמת את האוויר הנקי מלהיכנס ל"אוהל" החם שיצרתי. תוך כמה דקות היה חסר לי אוויר.

      בפעמים הראשונות שזה קרה, התעוררתי מיד. מתנשם ומתנשף ושטוף זיעה, הסרתי את השמיכה החונקת מעל ראשי ונשמתי בלגימות גדולות את האוויר סביבי. אחרי פעמיים או שלוש הבנתי את התהליך: אחרי שתיים החדר מתקרר, אני נכנס פנימה, נחנק, ומתעורר. שאלתי לגבי החימום, ולא הגעתי רחוק.

      אבל הגוף הוא מכונה מעניינת. הוא לומד. כשחזרו מקרי ההיחנקות, פעמיים-שלוש בשבוע במהלך החורף, נעשה לי קשה יותר ויותר להעיר את עצמי. זה היה בגלל שהגוף רצה להמשיך לישון, אז הוא אילף את עצמו להמשיך לישון גם בתנאי החנק. במקום להתעורר מיד, התחלתי לחלום שאני נחנק, ומכיוון שזה היה חלום, המשכתי לישון. חלמתי שאני מתעורר, אבל המשכתי לישון. כשהתעוררתי לבסוף, מתנשם עמוקות, הייתי מפוחד. החלומות היו מאוד ריאליסטיים ובתוכם הסרתי את השמיכה, זרקתי אותה מעלי, אך מחוץ לחלום, בעולם האמיתי, ידי נותרו מאובנות לצד גופי. כשקמתי הן היו רדומות פעמים רבות, כפי שידיים נרדמות בשעת ערות.

      כאן התחיל המאבק התוך-מוחי שלי בעצמי. כשהגיע החלום, הייתי בכמה רבדים של מודעות. רובד אחד ישן עמוקות, רובד שני חלם שאני נחנק ושאני זורק את השמיכה, ואז הצלחתי להגיע לרובד חדש. ברובד הזה ידעתי שהחלום הוא רק חלום. ידעתי שאני רק משלה את עצמי ושאני עדיין נחנק תחת השמיכה. הרובד החדש נאבק ברובד השני, וניסה לשכנע אותו לעורר אותי.

      במשך תקופה מצבי השתפר. הרובד החדש הלך והשתכלל. הוא ידע להיכנס לפעולה בזמן וידע להערים על הרבדים האחרים ולהעיר אותי. אבל בדיעבד, אולי זאת היתה הבעיה. התרגלתי. נכנסתי לשאננות כי חשבתי שהתגברתי על הבעיה, ולא פעלתי לפתרונה בדרכים אחרות – למשל להתייעץ. לכן, פעם אחת חלמתי שאני נחנק, ושאני מציל את עצמי, וכנראה שהרובד החדש, שיודע שאני לא באמת מציל את עצמי ומציל אותי בעצמו – כנראה שגם הוא נרדם או משהו, כי לא התעוררתי, ונפטרתי.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully