אסף, הראה לי יצפאן

לכבוד תוכנית המאה של אסף הראל שנחגגה אתמול ובמיוחד לרגל האיומים בהורדתה בשל הרייטינג המדשדש, נכתבו כבר אלפי מילים. יכולת הראיון הכושלת, ההומור התיכוניסטי והרס הבדיחות השיטתי נטחנו עד דק. אבל העיקר שדיברו, דבר שמעיד יותר מכל על באזז נחמד שסובב את התוכנית מרגע היוולדה, ומסרב לגווע את עצם היום הזה. מי אמר בעצם שצריך לדעת לראיין כדי להנחות טוק שואו?

למרות שבארה"ב הצליחו בדרך פלא למצוא את האנשים המוכשרים שיודעים גם להצחיק וגם לראיין – ג'יי לנו וקונאן, למשל – בארץ עדיין לא עלו על נוסחת הקסם. גם גידי גוב בימיה העליזים של "לילה גוב" המיתולוגית לא טרח להפיק פנינים ממרואייניו, בלשון המעטה, ומאז הדרישות למנחה טוב לא בהכרח עלו.

דוגמה לכך אפשר למצוא באלי יצפאן, שבעוד כמה ימים חוגג את התוכנית ה-500. יצפאן, על אופיו הגס שבא לידי ביטוי בכל אספקט של התוכנית שלו, הצליח לשרוד כמה מאות פרקים ולצאת כשידו על העליונה, עם טקס אוסקר פרטי בתוכנית הספיישל. אז מה ההבדל? מדוע מצליח יצפאן, שבאופן די ברור לא מתעניין באלו שיושבים לפניו, להנחות תוכנית ראיונות יותר מצליחה מאסף הראל, שמאוד מתאמץ לשפר את תוכניתו מדי ערב אך מאוים בסגירת הבסטה בערך באותה תדירות?

לתת את כל הקרדיט למערכונים יהיה עלבון ליצפאן, שעומד מדי ערב מול הקהל ומקרין את אישיותו הישראלית לתוך הסלון שלנו. גם אם הקהל האנין לא אוהב את האישיות הזו, היא לפחות ברורה ומוגדרת, ומוקפת במעריצים שאוהבים אותה. לעומת זאת, אישיותו הטלוויזיונית של אסף הראל לא ממש מגובשת. טיקט הלוזר, שעובד כל כך טוב אצל קונאן, לא תופס אצל הראל. על אף הקרחת והגבות, תדמית המסכן לא נדבקת אליו כמו אל הענק עם הבלורית הג'ינג'ית והשם הביזארי שנראה שכולם רצו להרביץ לו בבית הספר, אבל פחדו. טעות אצל קונאן משמעותה בדרך כלל נפילה סלפסטיקית מהכיסא אחורה. התנצלות של הראל פעמיים במונולוג בממוצע על השמדת הבדיחה כי המשפט נתקע באמצע לא מצחיקה בשום קנה מידה.

אי אפשר להתכחש לאיכות המערכונים של יצפאן, שצבר מיילים רבים אצל יגאל שילון ושכלל אותם עד כדי שלמות בתוכניתו שלו. בהשוואה לכך יכול להעמיד הראל רק את פינת "שישים שניות על..." שתמיד מצחיקה. שאר קטעי ההומור נוטים לקבל השראה מרובה מדי מטקסי סיום של כיתה י"ב. להלביש את הלהקה, למשל, בבגדי פלמ"ח ולבקש ממנה לנגן באקורדיון לא נשמע מצחיק על הנייר, ועל המסך זה כבר ממש מביך. פינה קומית נוספת היא העקיצות ההדדיות היומיות עם גיא זהר, שתוכניתו המצוינת "היום שהיה" משודרת מיד לאחר מכן. עקיצות הדדיות הן מינוח מוגזם. כל מי שסיים את בית הספר לטוק שואוז של לארי סנדרס יודע שמאנשים מצחיקים יותר ממך צריך להיזהר, במיוחד אם הם צוחקים עליך על בסיס יומיומי. בניגוד למבטיו ההמומים של הראל מצטייר זהר כשנון, נינוח ומתאים הרבה יותר לנהל את התוכנית שלפניו.

אז אחרי קטילה חסרת פשרות כמו הנ"ל יש רק מקום לסכם שתוכנית המאה הייתה קטסטרופלית ולסגור עניין. הבעיה היא שהמצב הפוך לגמרי. התוכנית של אתמול הייתה מצוינת, זרמה בקלילות ולוותה בהברקות נאות פה ושם כמו ההומאז' של אהרון קפלן לתפקידו המיתולוגי ב"here we are". השיחה עם גיא זהר (שעוד יהפוך לאליל מין בערוב ימיו) הייתה קולחת, ואבי ביטר ובני אלבז הצליחו להראות שמץ של הומור עצמי מבורך. לעומת יצפאן, שנראה עייף והקריא את השאלות מהדף בקצב מסחרר, היה הראל ערני, מקורי וזייף את השיר עם הלהקה בחינניות רבה.

כנראה שבמקרה של הראל השלם גדול מסך חלקיו. גם כשהוא לחוץ והבדיחות מתאימות יותר לערוץ הילדים יש משהו חינני בישות כולה. כשהוא נינוח ומוצף בחומרים טובים, לעומת זאת, התוכנית מסוגלת להבריק ואפילו, נכון, ניתן לראות ניצוצות של כריזמה. יש המון דברים לשפר, ובעיקר לזכור שגם אם הרייטינג לא בשמים אסור להתרשל בכתיבה ובביצוע. פרסונה טלוויזיונית קשה מאוד לייצר בתוך עונה אחת. קונאן עצמו, וזו פעם אחרונה שהוא מוזכר, אמר פעם שאחרי העונה הראשונה אחד המבקרים פשוט ביקש ממנו למות. אם כך אולי בעצם מצבו של אסף הראל דווקא לא רע בכלל.