"שגריר" זה לא שירות גרירה?

אין זה משנה אם במציאות המנצח בתוכנית "השגריר" באמת הולך להשפיע על מערך ההסברה הישראלית או להירקב בזמן תיוק חוצצים במשרדי הארגון "ישראל בלב" (או בתיזוז לסניף סטארבקס, להביא לכולם את הקפה המהול שהם אוהבים). בשביל צופי השגריר, לאחר מאבק של חודשים ורייטינג אימתני, המנצח שייבחר הוא לא פחות מאשר הפנים החדשות של ישראל 2005. במילים אחרות, המנצח ב"שגריר" יהווה את הדימוי המושלם שישראל רוצה לראות כשהיא מביטה במראה ולהציג כשהעולם מפנה אליה את עיניו.

בהתחשב באותו רצון עז לנער מבפנים את שורות הדיפלומטיה המאובנות, אין זה מפליא כלל, אם כן, שאל הגמר מגיעים צביקה, איתן ומהרטה, שכל אחד מהם מייצג כביכול צדדים אחרים לגמרי של ישראל 2005. או כפי שאיתן אמר אתמול בהתרגשות מעושה "אנחנו שלושה שכל כך שונים אחד מהשני". במבט חטוף נדמה שהוא אפילו צודק. אבל ככה זה אצל איתן, איך הולך הפתגם עם החרוז היחיד בתוך הקופסה? ("איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" – העורך לפתגמים בארמית).

איתן שוורץ, סוג של כוכב תקשורת, מוצאו מניו יורק, שירת בגל"צ ולאחר מכן קפץ לתפקיד הנחשק של כתב בידור אצל גיא פינס. שוורץ הוא התגלמות האליטיזם התקשורתי התל אביבי. רהוט, שמאלן, מתחכם ומתנסח בעזרת ידיו, נדמה שגם אם נזרוק אותו לבריכת תנינים, עדיין הוא יצא משם עם שלושה חברים. הדבר המדהים ביותר באיתן, הוא שלמרות גילומו המדויק את התקשורת השנואה, הוא עדיין זוכה למרב אהדת הקהל. חלקלק, ציני, תועלתן ומניפולטיבי – כל אותן תכונות שנחשבות בדרך כלל כסיבה לדמותה הנתעבת של התשקורת הישראלית הסמולנית - הן אלו שמביאות לאיתן את מרב התמיכה. הסיבה לכך היא כי איתן אומר בדיוק את מה שכולם תמיד רוצים לשמוע. התקשורת נוסח איתן היא בהחלט לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, מקסימום צ'יוואווה.

מהרטה, אם כך, היא הניגוד המוחלט לאיתן. בלי שטיקים מפוארים, בלי משחקים, בעצמה היא מצהירה כי היא מביאה רק את עצמה, רק את האמת. מהרטה הגיעה לגמר על משבצת האנדרדוג והיא מצליחה לשלב לא אחד, לא שניים, אלא לפחות שלושה מיעוטים. היא גם אישה, גם עולה וגם שחורה. אם נציגת כל המיעוטים, הפריפריה שנדחקה הצידה, הזרים שלעולם לא הרגישו חלק מישראל. כניסתה אל מערך ההסברה תהווה את ההוכחה הניצחת להשתלבות העולים בחברה הישראלית, ותאפשר במקביל לכל העם לנשום לרווחה. שבדיה זה כאן. חבל רק שחלק מהתגובות כלפי מהרטה באינטרנט, ברחוב ובבתי הקפה לא היו מביישות גם את הגזען הכי הגדול בקו קלקס קלאן.

ואחרון חביב צביקה דויטש. הניאו- צבר, הבחור הכל-ישראלי החדש. תלתליו הבלונדיניים עוטפים בחינניות את כיפתו, הוא לבוש בג'ינס ובחולצה, מצויד בחוש הומור סתלבטני ובאופי סחבקי למהדרין. מערבות הנגב הוא מגיע כשבליבו פזמון אופטימי ועיניו הבורקות מבשרות ישראל חדשה, שבה שוכנים זה לצד זה ואפילו מתערבבים יחדיו דתי, חילוני, שמאלני וימני, אשכנזי ומזרחי. עם כולם צביקה מסתדר ואת כולם הוא אוהב. צביקה הוא התרופה למדינה שסועה. התחבושת הישראלית המושלמת שיכולה בקלות לעטוף את הקרע בין גוש קטיף לגוש דן. כמה עצוב שמדובר בקושי בפלסטר מהסופר פארם.

בפרק של אתמול הציגו השלישייה את מרכולתם בפני קבוצת מיקוד קשוחה מניו יורק. עם כל השוני בגישה, באופי ובמוצא, מתוך דבריהם של מהרטה, איתן וצביקה צף ועלה לבסוף אותו סיפור ישראלי-ציוני ישן ונושן. מדינה קטנה שמוקפת באויבים שרוצים לזרוק את כולנו לים. פני ישראל תמיד היו לעבר השלום, סיפרה מהרטה. אלו רק הפלסטינים עם חינוכם לאלימות, עם תאוותם להרס, חורבן ופונדמנטליזם שהביאו אותנו לסכסוך שבו אנו נמצאים כיום, טען צביקה. יותר מכך, אמר איתן, האנשים ששלחו את הטרוריסטים להתפוצץ במגדלי התאומים הם אותם אנשים ששולחים את המחבלים הפלסטינים להתפוצץ באוטובוסים. למד משהו מביבי. אז מה אם אלו איראנים ואלו פלסטינים, אז מה אם אלו ארגון גרילה דתי קיצוני ואלו פליטים שגרים ברצועת עזה – האזור עם צפיפות האוכלוסין הכי גבוהה בעולם. ערבי זה ערבי זה ערבי.

וכנראה שגם ישראלי זה ישראלי זה ישראלי. כי אין זה משנה אם צביקה הוא דתי ליברלי ואין זה משנה שאיתן הוא "סמולן מסריח", וזה בהחלט לא משנה שמהרטה הגיעה מסודן למדינת ישראל, בה פולטים התושבים הערות גזעניות כמו קליפות גרעינים במגרש כדורגל. ברגע שנכנסו שלושה אנשים "שונים" אלו אל מכבש ההסברה הציוני, לא נותר מקום לאפור, לגוונים, להבדלים לרבגוניות או למורכבות כלשהי. בעולם "השגריר" הדימוי הוא השולט, והדיבור לא נועד להעביר אמת, אלא רק נועד לשכנע בצדקת הדובר.

בסופו של דבר, בין אם שחור, לבן, דתי, חילוני, גבר או אישה, השגריר הבא של מדינת ישראל הולך למכור את אותו נאום מאז שדויד בן גוריון נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה. שגריר קצת יותר יפה, קצת יותר כריזמטי ועם קצת יותר חוש אופנה, אבל עדיין, הים אותו ים, הערבים והישראלים אותם ערבים וישראלים, והסחורה, אותה סחורה שחוקה.