בשלושת סרטיו האחרונים של אלכסנדר פיין (מתוך ארבעה סך-הכל), עובר חוט מקשר - העיסוק בגברים במשבר, בנקודה מסוימת בחייהם הבוגרים. כך היה ב"בחירות", שם גילם מתיו ברודריק מורה שחייו מתפרקים בגלל מאבק אימתנים עם תלמידה ביצ'ית. כך גם ב"אודות שמידט", שם גילם ג'ק ניקולסון אלמן טרי במסע נואש פיזי ורוחני אל בתו. גם "דרכים צדדיות" עוסק במסע ובגברים במשבר גיל-העמידה, ולכן לא קשה להבין מדוע התחבר כל כך הבמאי לספרו של רקס פיקט. זאת כמובן, מלבד החיבה העזה והמשותפת שלהם למוטיב השליט ברומן ובסרט יין.
מיילס (פול ג'יאמטי), הוא מורה גרוש המלמד אנגלית בחטיבת ביניים, המנסה להוציא את הרומן הראשון שלו לאור. ג'ק (תומס היידן צ'רץ'), העומד להתחתן, הוא חברו הטוב של מיילס עוד מימי הקולג' - שחקן כושל עם עבר לוהט באופרת סבון, שכעת מקבל בעיקר פרסומות זניחות ותפקידי קריינות. מיילס מחליט לקחת את ג'ק למסע בן שבוע, כמתנת חתונה, בין יקבי קליפורניה, כדי לנסות ולפתוח לו צוהר לעולם האהוב עליו יין. בעוד מיילס מנסה להפוך את היין גם למושא תשוקתו של ג'ק, האחרון עסוק בעיקר בניסיון למצוא זיון אחרון לפני החופה וההתמסדות, ולשמר נעורים שאבדו מזמן. בדרך הם פוגשים שתי נשים (וירג'יניה מדסן וסנדרה או), שתהיינה שותפות למסע הזה ויהוו סלע מחלוקת בין הצמד, בשאלה כיצד להתמודד עמן במין דאבל דייט מוזר ומתמשך. מיילס וג'ק חולקים מורדות, עליות ותהיות על טיב היחסים שלהם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, בדרך להשלמה עצמית, בעת שפיין מוביל את הסרט כיומן מסע מופלא של שבעה ימים, בדרך לבריאת עולם חדש לכל אחד מהם.
אלכסנדר פיין צובר הערכה מסרט לסרט, ומשדרג את מעמדו. "האזרחית רות" היה סרט ביזארי וקשה לעיכול, אך גרם לאנשים לפתח סקרנות אליו. "בחירות" צבר עם הזמן קהל מעריצים עצום כקומדיית קאלט מבריקה. "אודות שמידט" הביא אותו לליגה של הגדולים ולהערכה ממסדית גורפת. "דרכים צדדיות" מקבע את מקומו כאחד מבמאי הדור החדש הטובים ביותר שפועלים כיום, ותעיד על כך שורת הפרסים המתארכת בהם זוכה הסרט. אם ב"שמידט" הוא ערך מסע שלם על כתפיו של ג'ק ניקולסון, הרי שכאן משחיז פיין אנסמבל של רביעייה ביעילות. ואם תשוו אותם לרביעיה אחרת של "קרוב יותר" למשל, תראו את הגדולה ואת הקושי בלאפיין אינדיבדואלית ארבע דמויות שונות בעליל, ולהעניק לכל אחת תפקיד קרדינלי בסיפור, וכאן לא מדובר בג'וליה רוברטס וג'וד לאו. פיין משתמש בשחקנים מליגה ב' (ג'יאמטי), ג' (מדסן) ו-ד' (היידן צ'ר'ץ' וסנדרה או) של הוליווד.
ענבים בשלים
תחת מראהו הכעור, הצליח פול ג'יאמטי לצבור קילומטראז' מפואר כמעט מבלי שישימו לב אליו. רק כעת, כשענביו הבשילו, מבינים באיזה בציר משובח מדובר. ג'יאמטי הוא שחקן אדיר, שבעוכריו רק בחירות קריירה לא קוהרנטיות (הוא פשוט לקח כמעט כל תפקיד שהוצע לו). אם היו שאמרו שב"אמריקן ספלנדור" הוא גילם את הארווי פיקר אפילו יותר טוב מפיקר האמיתי, הרי שכאן הוא מתמודד בהצלחה עם משימה קשה אף יותר - להפוך דמות יללנית, עצבנית, חסרת-ביטחון ופסימית למישהו שקל להזדהות אתו, לכאוב את כאבו ולשמוח בשמחתו. היידן צ'ר'ץ', כג'ק, גונב לו פה ושם את הפוקוס כמי שמנסה למשוך את עצמו ואת החברות ביניהם למקום שונה לחלוטין, ולשחזר נעורים - שבעצם מעולם לא היו. כל אחד מהם מתמודד באופן אחר עם חיים מלאי אכזבה, בנקודת הזמן הקריטית בה הם עורכים את המסע.
"דרכים צדדיות" הוא סרט מופלא, האוחז בך לכל אורכו. עם סיפור מבריק וביצוע מבריק עוד יותר, הוא מנקב את לבך בהבלחות של כאב ואכזבה - כשמייד לאחר מכן הוא מרעיד את הבטן עם אגרוף אופטימי של צחוק. הקומדיה מובאת בו דרך כאב, והתענוג מוגש בכוס של מרירות-מתוקה, ממש כמו יין הפינו-נואר, מושא הערצתו של מיילס. ואם לסחוט עוד טיפה את הענבים של דימוי היין - אז בדיוק כך גם צריך לשתות את הסרט, בלגימות קצובות, עצובות-מצחיקות, עד לשכרות קלה של מחשבות טורדניות והנג-אובר אופטימי, שיבוא מייד אחריהן. בטוח. לחיים.