בובי דיק

אימפריית המיינסטרים ההוליוודית גוססת. איך אני יודעת? ראיתי את ג'ון טרבולטה רוקד. בסצנה בלתי נשכחת בעליבותה מתוך "בובי לונג", סרט חדש, מבייש האייקון ההוליוודי את נעוריו כשהוא רוקד עם רגל אחת פצועה בפאב בניו אורלינס. מי שמעדיף לזכור את נענועי האגן של יפה הבלורית והתואר ב"גריז", מוטב לו שידיר רגליו מהאולמות. כך או כך, קרטועו של נער הזהב לשעבר על רחבת הריקודים הוא האנלוגיה המושלמת למה שקורה לזרם המרכזי בקולנוע שבא מאמריקה. אם טרם שוכנעתם, לכו לראות את "מיליון דולר בייבי" ותיווכחו.

ולעניינינו - "בובי לונג" הוא סרטה העלילתי הראשון של הבמאית שייני גייבל, אישה בעלת מזל יוצא מן הכלל. לפני שש שנים, כשרק דוקומנטרי אחד ברזומה שלה, הצליחה גייבל לעניין שחקנית יפה ואנונימית באדפטציה שכתבה לנובלה קצרה מאת רונלד אוורט קאפס. לשחקנית המתעניינת קראו סקרלט ג'והנסון, והיא הפכה ברבות הימים לאחד הפרצופים הכי מבעבעים בשוק. ברגע שזה קרה, הדרך של גייבל אל הפיצ'ר הראשון שלה הייתה סלולה. לבמאית הצעירה יש את כל הסיבות לשמור על החיוך - לא כל יצירת ביכורים יכולה להתהדר בקאסט נוצץ כל כך. אז איפה הבעיה? כרגיל, עמוק בתסריט.

הסיפור הוא על פרסי (סקרלט ג'והנסון), נערה צעירה החיה עם בן זוגה הפוחז בטריילר סטריאוטיפי שכוח אל, ומקבלת יום אחד הודעה על מותה של אימה, אותה לא ראתה שנים. היא אורזת את מטלטליה המעטים וחוזרת הביתה, לניו אורלינס. להפתעתה הרבה, הבית שלה לא ריק, ומשתכנים בו צמד לוזרים – בובי לונג (ג'ון טרבולטה), פרופסור מוצלח בעבר ושתיין בהווה, ולוסון (גבריאל מאכט), סטודנט לספרות בעבר ו...נכון, שתיין בהווה. פרסי הצעירה מחליטה, בניגוד לכל הגיון, לחיות עם צמד האלכוהוליסטים. היא משפצת את הבית, מתיידדת עם הדיירים ועם הסביבה, ומגלה סודות מן העבר.

החסרונות בתסריט בלתי נגמרים. קודם כל, העובדה שהסרט מבוסס על נובלה קצרה מורגשת במיוחד. החומרים נועדו למלא בדיוק את האורך המוגדר "קצר", אבל גייבל, משום מה, הרחיבה את היריעה לכדי סרט ארוך (119 דקות). שנית, היא לא השכילה לעשות את המעבר מהכלים הספרותיים אל הקולנוע, והתחושה היא שהסיפור המרתק באמת התרחש כבר פעם בעבר, ואנחנו זוכים רק בדרמה בקופסת שימורים.

הדמויות של גייבל אינן מדויקות, היא לא הצליחה לרדת לשורש כאבן ולכן ההזדהות עמן הופכת לקשה עד בלתי אפשרית. גם הדיאלוגים לוקים – קולה המתחכם של התסריטאית בוקע מכל רפליקה, ובעקבות כך המשחק הופך ללא אמין. המבטא הדרומי של טרבולטה יושב עליו כמו טבעת נישואין על פרסה של סוס, וג'והנסון ("אבודים בטוקיו") מיוסרת אבל לא מרגשת. היחיד שמביא איתו משב רוח אופטימי הוא גבריאל מאכט ("סקס והעיר הגדולה", "ספין סיטי"), חתיך הורס שמגלם את האופציה הרומנטית של פרסי הקטנה.

הבימוי של גייבל מתחיל לא רע – לונג שוטים של בובי לונג הולך שיכור ברחוב, איש קטן בעולם שגדול על מידותיו. אבל נראה שגייבל איבדה מהר מאד את מה שרצתה לומר, משום שככל שהסרט מתקדם הופך הבימוי לפונקציונלי וחסר אופי, ופוסע יד ביד עם התסריט בכל התלמים החרושים לעייפה שנמצאו שם לפניהם, כולל קלישאות שהמילה "חבוטות" קטנה עליהן. וכשג'ון טרבולטה עושה פאדיחות ושייני גייבל צריכה לשכור את שירותיו של תסריטאי מקצועי, מזל שסקרלט ג'והנסון יפה ושאנחנו יכולים להעמיד פנים ש"בובי לונג" אף פעם לא קרה.