אמת אינטרנטית ידועה היא שככל שהכתבה עוסקת בנושא יותר דלוח ומשעמם כך היא תזכה ליותר טוקבקים. זה לא שלאמת זו אין יוצאים מן הכלל, אבל כמו שאינטלקטואלים אמיתיים אוהבים לומר- "הם רק מעידים על הכלל". הסיבה לכך היא מן הסתם אחת מהשתיים. הראשונה - קהל קוראי הכתבות היותר "אינטיליגנטיות" מורכב מאנשים שפחות מרגישים צורך לכתוב טוקבקים, או במילים אחרות, פחות מתעניינים באמא של הכותב.
הסיבה השנייה היא שמרבית האנשים הנם דלוחים ומשעממים וככאלה הם בעיקר יתעניינו ויקראו כתבות אשר יתאימו להם, משמע- כתבות על נושאים דלוחים ומשעממים. וכך בעצם כמות האנשים שקוראים את הכתבות העוסקות בנושאים היותר מעניינים היא הרבה יותר קטנה ובהתאם כמות המגיבים.
אם סברה ב' היא הנכונה זה יכול להוביל כותב לחשוב "למה לי בעצם להתאמץ?". למה לי לכתוב על דבר מה שווה, אם אפילו כלב מוכה כלבת, קרציות ופרעושים לא יקרא אותו? עם כל הכבוד לאזוטריות, מרבית הכותבים מפרסמים את רשימותיהם בשאיפה שיקראו אותן. מכיוון שמהכסף בעיתונות - ועל כך דובר רבות בשבועות האחרונים - כנראה שווילה בסביון כבר לא נבנה, מה נותר לנו מלבד לקבל קצת יחס?
אל דאגה, נגמרה ההקדמה
בשביל מה כל ההקדמה הארוכה והמייגעת הזאת, אתם וודאי שואלים ובמידה מסוימת של צדק. הו. הקדמה ארוכה ומייגעת זו (וכמו שוודאי יוסיף טוקבקיסט מספר שלוש- "ועילגת") באה על מנת לבשר לכם על סדרת ספרים מהממת בשם "תיבת פנדורין", שהספר השני מתוכה, "גמביט טורקי", יצא בימים אלו. עכשיו, אם נושא כתבה זו היה הרגליו המיניים של הראל סקעת, או לחלופין כמה ניתוחים פלסטיים עברה מורן אייזנשטיין ומי לוקחת בהיאבקות בוץ - היא או אורית פוקס (שאגב, למדה איתי בשכבה, ולא, לא היה בינינו כלום), אז סביר להניח שהאתר היה קורס מרוב עומס. אבל לשמוע על ספר שהוא חכם, מצחיק, שנון ומענג, והגיבור שלו יכול, אם רק תתנו לו, להיכנס לחייכם באופן שהיה גורם לג'ק באואר ולהארי פוטר להסמיק, זה לא מעניין אף אחד.
בשנה שעברה יצא בארץ בקול ענות די חלושה ספר בשם "עזאזל". לידיים שלי הוא נפל ממש במקרה, אבל מהשניה שפתחתי אותו ידעתי - זאת אהבה. "עזאזל" סיפר על בחור צעיר בשם אראסט פנדורין, החי ברוסיה של סוף המאה התשע עשרה והשתלשלות אירועים מוזרה הופכת אותו לדמות המרכזית בפרשת רציחות מסתורית. "עזאזל" הוא מהספרים הללו שגורמים לך לקלל את הסופר מתחת לשפם חלב התינוק שלך. ולא סתם אני אומר תינוק. בוריס אקונין, האיש שעומד מאחורי המאסטר פיס, הוא מהסופרים הללו שנראה כאילו הכל בא להם בקלות. מרוב שהוא מוכשר, הוא ממש גורם לך להרגיש כמו ילד. הכתיבה שלו זורמת בכזה שצף, שלפעמים מתקבלת ההרגשה כאילו הוא כתב את כל הסיפור במכה אחת.
הילד הזה עוד גדול יהיה
עם כל ההומור שבו, הסוף של "עזאזל" הוא מאד אפל ופסימי ובדיוק ממנו נורה "גמביט טורקי". הימים הם ימי המלחמה הגדולה בין האימפריה הרוסית והאימפריה העותומנית. פנדורין, שבעקבות הטרגדיה הענקית שעברה עליו בסוף הספר הראשון התחיל לגמגם, מוצב בחזית הבולגרית של המלחמה. בעל כורחו, ולמרות ניסיונו להיעלם ולהתרחק מצרות, הוא מוצא את עצמו נשאב לסיפור של ריגול, בגידה ואהבה לא ממומשת. בספר זה, שהוא השני מבין סדרה של אחד עשר ספרים, פנדורין הוא בן עשרים ואחת בלבד. כמה משמח לדעת שעוד תשעה ספרים נותרו לנו לגדול ביחד עם אחת הדמויות הכי מרתקות, אמביוולנטיות ומעוררות אמפטיה שנוצרו בספרות בשנים האחרונות. פנדורין הוא מאד רציונלי ומדבר במספור סעיפים - אלף, בית, גימל וכו'. מצד שני, הוא בעל רגישות מופנמת שפשוט עושה חשק לתלוש אותו מבין הדפים ולחבק אותו עד טיפת הוודקה האחרונה. ללא ספק, דמות הבלש הכי הורסת מאז מל גיבסון ב"נשק קטלני" הראשון.
אקונין מבצע ב"גמביט טורקי" בחירה ספרותית מעניינת. הסיפור כולו עוקב בעצם לא אחר פנדורין, אלא אחר בחורה צעירה ומרדנית בשם וורוורה סובורובה אשר הגיעה לחזית על מנת להתאחד עם אהובה החייל. זאת אומרת, הדמות המרכזית בסדרה הופכת בספר זה למעין דמות משנית שאנו נחשפים לקורותיה רק בסמוך לעלילותיה של אותה וורוורה. ריחוק מסוים זה שאקונין כופה עלינו נותן לקורא תחושה כאילו הוא כל הזמן נמצא בסמוך לאירועים, ולא ממש בתוכם. הרגשה זו לעיתים מתסכלת, אבל היא ללא ספק מעצימה את אפקט התעלומה אותה מנסה הבלש המיוסר לפתור. מלבד תעלומות ורומנטיקה משמש הספר גם כסוג של ספר היסטוריה, כשהוא שוטח בפנינו בפרטי פרטים את סיפור אותה מלחמה עקובה מדם. האמת היא שלמי שעדיין לא קרא את הספר הראשון בסדרה הייתי ממליץ בחום לא לדלג עליו ולהתחיל ממנו. אבל אם קראתם ואהבתם, אז תדעו שמצפה לכם עוד סיבוב מענג על גלגל הענק המסחרר הזה שקוראים לו אראסט פנדורין. ועל כך יאמר הטוקביסט השלישי - "לא רק הפתיחה עילגת, אלא כל הכתבה".