כסף לזונות ולא לאמנויות

ככל שנמשכה השיחה שלנו, קצב הדיבור והטון הזועם של ליאורה בלפורד, אמנית וידאו, רק הלכו והתחזקו. היא מדברת בשטף על תהליך היצירה שלה, ועל הכאב שכרוך בנושא עצמו. קשה להגיב אחרת כשנתקלים שוב ושוב באופן שבו מנצלים נשים למטרות רווח. הפעם לא מדובר על עוד ברבורונת או פרח ריאליטי מסוג זה או אחר, אלא על הנשים שמעדיפים להדחיק מהמחשבה ביומיום. הנשים שמגיעות לארץ מסיני באמצע הלילה, ולא כי חזרו מחופשה מפנקת. בלפורד משתתפת בתערוכה חדשה, "הגוף שלי שם אבל אני לא בפנים", שמנסה לשים את הנשים הללו על המפה.

כידוע, ישראל היא לא רק אחת מהארצות בהן ממדי התופעה הם מהגדולים בעולם, גם אכיפת החוקים הקיימים שנועדו להגן על הנשים האלה לא ממש מתקתקת. אחרי הכל, טרנדים בישראל תמיד תופסים חזק. אם לציון השכן יש אישה שקנה מאוקראינה והוא משכיר אותה למרבה במחיר, אז נקנה שתיים. שתיים במחיר אחת. רק היום, נשים מחו"ל בזיל הזול.

במקביל, נדמה שהפרסום היחידי שמקבלות הזונות רק יוצרת גלוריפיקציה לאקט ולשימוש הזול והמחפיר בהן. הגדיל (או בעצם הקטין) לעשות שבועון הפנאי התל אביבי "טיים אאוט", שהפך את נערות הליווי לטרנד סקסי עם גושפנקא תקשורתית – או לפי הגדרתו, הזמנת נערת ליווי היא לא פחות מהדור השלישי של תרבות הפיק אפ. אז תצ'מעו, הנה קטע חדש לגיליון נושא שנתי - ניצול נשים חפות מפשע זה לא סקסי. גברים פתטיים שמנצלים נערות צעירות שלא מודעות למצבן תמורת כסף (שכלל לא מגיע אליהן) זה לא סקסי. סחר בנשים זה לא סקסי ואולי כדאי שתנסו אוננות בפעם הבאה. לפחות אז תפגעו רק בעצמכם (החצ'קונים על חשבון הבית).

לעומת טיפול שטוח ומבזה כמו זה, בלפורד וטל פורקוש, מפיקת התערוכה וסטודנטית למשפטים, מתעקשות להזכיר שיש בתי בושת בכל רחוב ראשי, זמינים לכל עין בלתי מזוינת ומאוכלסים בידי נשים שהגיעו ארצה מתוך ייאוש ועוני נורא. יש נשים שמחליטות באופן מודע שהמקצוע העתיק בעולם הוא גם המוצא האחרון, יש שחושבות שכאן הן יטפלו בזקנים או בילדים, או שכאן יינשאו למישהו שיציל אותן. בסופו של דבר, הסופרמן היחידי שהן פוגשות הוא הסרסור, שמתחייב בעיקר לעשות להן רע כדי לעשות לעצמו טוב.

לאור מצב עגום זה, כמה מצער שסיפורה של התערוכה "הגוף שלי שם, אבל אני לא בפנים" חייב כמובן להסתבך היטב בכבלי ההתעלמות והאדישות. לפני שלושה חודשים החלה להתארגן התערוכה, ביוזמת הקליניקה המשפטית למאבק בסחר בנשים באוניברסיטה העברית ומוקד הסיוע לעובדים זרים. פורקוש המפיקה היא זו שמובילה את צוות הארגון שהחליט לעורר מחדש מודעות חברתית לעניין דרך האמנות. היא אספה קבוצת אמניות שכוללת ציירות, אמניות מיצג וצלמות וביניהן שולה קשת, חוה ראוכר, גלי דנה זינגר ושרית גורה, ויצאה למסע בנפתולי הבירוקרטיה הארצישראלית והפגיעה האנושה הזו בזכויות אדם.

בסיוע המישלמה ליפו, פורקוש הצליחה להבטיח לתערוכה את חלל התצוגה בעמיעד ל-24 בפברואר ללא שכר דירה. המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון שריין ציוד. גם בית דפוס שמח להירתם לנושא ולפרגן סיוע, אבל עכשיו הכול נתקע. העבודות מוכנות, האמניות יוצרות, החלל מוכן, אבל נגמר הכסף. אין כסף לתשלום החשבונות של חלל התערוכה. אין כסף לתשלום הביטוח על היצירות. ואם אין כסף אין תורה, בטח שלא אמנות חברתית. הפתיחה של התערוכה נדחתה, ופורקוש מנסה למצוא לבנות בית חלופי. יכול להיות שמכיוון "במת מיצג" יבוא לציון גואל, אך גורלה של התערוכה עדיין לא ידוע.

הצוות פנה לחברות שונות בכדי להשיג סיוע כלכלי, אבל ללא הצלחה. לפי פורקוש, חברות לא מוכנות להיקשר בתודעה הציבורית לזנות. יש להם מספיק מקומות אחרים לתרום בהם. גופים גדולים מעדיפים לתרום לטובת נושאים פשוטים יותר, שלא יעוררו סביבם הדים או, רחמנא ליצלן, מחלוקת ציבורית.

עם זאת ולמרות האדישות מצד החברות הגדולות, היוזמה עוד לא קרסה לחלוטין. חנויות מעצבים כדוגמת יוסף, כתומנטה, סיגל דקל ועוד, הסכימו להירתם למטרה ולהציג במשך שבועיים לפני התערוכה את מיצב הווידאו של בלפורד דרך טלוויזיות שיוצבו בחלונות הראווה. בלפורד צילמה כמה נשים מהמותניים ומטה - מרגע ההתפשטות ועד להסתובבויות בחדר- ואלה מוקרנות ברוורס, כמו כדי לנתק את הסיטואציה המוכרת ולגרום לנו לראות את הצד האינסטרומנטלי שלהן. היא רואה בטלוויזיות ברחוב כתזכורת לזונות שמוכרות את עצמן בפינות התודעה הציבורית, "לא סוחרים בנשים לטובת גידול ילדים, סוחרים באבר המין שלהן וזה העניין", היא מוסיפה.

עכשיו רק נותר לנו לחכות ולראות האם הטלוויזיות אכן ימצאו את יעדן הסופי בעמיעד אשר ביפו או שלא יזכו כלל לצאת מגבולות המכון הטכנולוגי בחולון שם הן ממתינות באפס מעש. אמנם, מנהלת הרשות לקידום האישה, יהודית פלוטקין, הסכימה לתמוך בתערוכה, אבל גם היא לא מצאה את התקציב הדרוש. למרות שעסקו, עוסקים, ויעסקו בנושא זה בכלי התקשורת, חבל שגופים לא מאמצים עוד יוזמות כאלה.

אולי אם האספקטים האנושיים המזעזעים הכרוכים בסחר בנשים היו מצטלמים קצת יותר טוב התמיכה היתה גדולה יותר. לא, אין הכוונה לזונה הסקסית, אלא לילדה שהחטיפו לה כל כך הרבה מכות עד שהיא כבר לא יכולה ללכת, או לאישה המבוגרת שהשאירה משפחה מאחור ונכנעה לקשיים הכלכליים. חבל, היה נחמד לשמוע שמדי פעם היו אומרים על ישראל משהו אחר בתקשורת העולמית, שכולל את המילים "זונות" "נשים" ו"סחר" לאו דווקא בהקשר של עוול, אלא בקונטקסט של ניסיון לעורר מודעות ולשפר את המצב הקיים.