על העיוורון

נחמד להניח את עצמנו רגע בצד ולהתבונן בטראומה לאומית של עם אחר. "מצ'וקה", הסרט הצ'יליאני החדש שנמרח מדי ערב בבדידות מזהרת על המסכים הקרובים לביתכם, הגיע כדי להפנות את הזרקורים אל ארץ טרגית רחוקה מפה. הבמאי אנדרס ווד היה בן שמונה כשצבאו של פינושה כיסה את צ'ילה בנציגיו המרושעים. את החוויות והפצעים הישנים ההם הוא בחר לפתוח באמצעות סיפור התבגרות אישי ותמים כביכול, על רקע המהפכה. אבל התוצאה רחוקה מתמימות ילדותית, ודומה יותר לאצבע מאשימה התחובה עמוק בגרונם של בעלי הממון הצ'יליאנים.

הסיפור מתרחש בזמן הקטסטרופה הממשמשת ובאה. בבי"ס לבנים בהנהגתו של האב מקנרו האמריקני, מתחילה מגמת אינטגרציה חדשה. כמה תלמידים מהצד הפחוני של העיר חובשים את ספסל הלימודים לצד חבריהם בני המעמד הגבוה. אחד הילדים העשירים הוא גונסלו אינפנטה (מטיאס קר) הנשי והבודד, בנה של אישה שהמוסר שלה מוטל בספק (כלומר יש מצב שהיא זונה). מצדו השני של המתרס, אצל חסרי הכסף והמזל, ניצב פדרו מצ'וקה (אריאל מטלונה), ילד אמיץ ויפה עיניים שגר בפחון בקצה העיר. שני הנערים מתיידדים - בתחילה שוררת ביניהם חשדנות הדדית אבל מהר מאד היא מתחלפת בחוויות נעורים פשוטות ורומנטיות. אלא שאז מגיעה המהפכה וחודרת גם אל עולמם המוגן של הנערים, מערערת אותו ומשאירה סלט של זיכרונות נוראיים במיוחד.

הניסיון של ווד נועז, הוא מנסה להישאר נאמן לנקודת המבט של הילדים, לתודעה תמימה ולא פוליטית באופן יחסי. את השפה הקולנועית הוא מקביל לתוכן. הבמאי יצר עולם מלא קלוז-אפים, שתוחמים את התמונה החלקית שהילדים מקבלים בלאו הכי, בגדרות פיזיות נוספות. לראות את המציאות כפי שהיא, זו משימה בלתי אפשרית עבור תלמידי בית הספר, ואולי ווד רומז לחוסר היכולת שלנו לראות את הדברים כפי שהם בכל גיל ובכל מצב. אבל אם ציפיתם שעיני הילדים ישקפו חוסר הבנה של הכאוס המוחלט בו נמצא עולמם, חוסר צדק ועיוות דין, הרי שנכונה לכם הפתעה. במקום מבט מבוהל, נועץ ווד באמצעות שחקניו הצעירים והמוכשרים, עיניים מאשימות.

כתב ההאשמה הוא רצח, והאשמים הם בני המעמד העליון שהפגינו בעד המהפכה מתוך רצון לשמור על נכסיהם הפרטיים. כי ווד, למרות ניסיונו לעצור את השתלטות הפוליטיקה על סרטו, יודע היטב שעלייתו של פינושה לשלטון נתמכה על ידי גורמים תאבי בצע ושליטה כמו ממשל ניקסון, ובעלי הממון בצ'ילה, עימם נמנו הוריו. וכך יוצא שמה שפורץ אל המסך ברגעיו המרגשים של הסרט הם ייסורי מצפון, אשמה גדולה שהבמאי ובני מעמדו נושאים. עיניו המאשימות של פדרו מצ'וקה לעולם לא יעזבו את התודעה הרדופה של מי שהיה לו כסף להימלט מגורל אכזר.

העיוורון החלקי בו לוקים הילדים מפאת גילם, יכול להיות משל ושיעור עבור כל אדם שמוכן ללמוד מטרגדיות של אחרים, ומחזיק כמה רגעי התפכחות עבור כל מי שמאמין במהפכות, שיטות פוליטיות וכלכליות ושאר ירקות של מבוגרים. הצ'יליאנים יכולים לראות כיצד הביאו על עצמם את המהפכה ולבסוף את הדיקטטורה - העניים היו עיוורים והעשירים תאבי בצע. עמים אחרים, בלי להזכיר שמות, יכולים לנצל את ההזדמנות וללמוד מה קורה כשהפער בין בני המעמד הגבוה לנמוך הופך לבלתי נסבל, ומה מתרחש כשמערבבים עיוורון ובצע כסף.