הדחק ומשול

התנאי המקדים היחיד הדרוש למעונין לקרוא את ספרה החדש של לורן סלייטר, "לפתוח את התיבה של סקינר", הוא הכרה בסיסית של החלוקה בתוך הפסיכולוגיה: השימוש הרווח במונח "פסיכולוגיה" הוא עמום למדי, ותחת כנפיו מכונסים תחומים רבים, אשר ביניהם ישנם לעיתים מחלוקת ואף ניגוד מוחלט. הפסיכולוגיה מתפצלת לפסיכולוגיה חברתית, פסיכולוגיה טיפולית, פסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכולוגיה ניסויית, התפתחותית ועוד. גם תחומים אלה מתפרקים לתתי-תחומים רבים, עם גישות ועמדות מגוונות למדיי. זהו, עכשיו גם אתם יכולים לקרוא.

הכריכה של הספר מכריזה שהוא עוסק ב"עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה ה-20", מה שעלול ליצור רושם שמדובר במדריך מקוצר לפסיכולוגיה במאה ה-20 לקורא התמים. ולא כך הדבר - לא תקראו בספר זה כמעט דבר על פרויד, או על תיאוריות מורכבות בנוגע לנפש האדם. הספר מתאר את שהתרחש בתחום הצר למדי הנקרא "פסיכולוגיה ניסויית".

כשניגשתי לקריאת הספר התמלאתי שמחה – הכותרת, שמכוונת הישר כנגד סקינר, אחת הדמויות האומללות ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, טיפחה אצלי תקוות שהנה ספר אשר קוטל אחד לאחד את הניסויים המגוחכים שנעשו במאה שחלפה. ניסויים אשר מנסים לצמצם את ההתנהגות האנושית לכדי מספר חוקים בסיסיים ופשוטים (רדוקציה, זה המונח שידע לדקלם כל מי שיקרא את הספר). ניסויים בהם בודקים את יכולת האהבה, השנאה, ומכלול הרגשות שלנו דרך התנהגות חולדות או התנהגות אנושית בתנאי מעבדה.

האכזבה המתוקה שהכינה לי סלייטר, הייתה שווה כל מילה בספר. סלייטר, שלקחה על עצמה את המשימה הלא פשוטה, של מציאת עשרה ניסויים פסיכולוגיים מכוננים מהמאה ה-20, תוך פרספקטיבה מצומצמת למדי, הצליחה לצקת את שלל הנתונים הסטטיסטיים שנאספו על-ידי אנשים אפורים, לכדי יצירה כמעט לירית ולחלוטין מרגשת. כיום נושבות רוחות של ביקורתיות כמעט פתולוגית בניסיון, לעיתים זול, להוכיח כי המדע הוא רק מנגנון כוח חברתי ללא שמץ של אמת אובייקטיבית. אך סלייטר ניגשת אל הפסיכולוגיה וחוקריה באהבה. השאלה האם הפסיכולוגיה יכולה כלל להיחשב למדע אינה מעניינת אותה. סלייטר מעונינת להגיע אל האנושי, ללמוד קצת יותר על עצמה ועלינו, ולצורך כך הניסויים אותם היא מתארת הם אמצעים ראויים בהחלט.

רוב הניסויים המופיעים בספר שייכים לפסיכולוגיה החברתית, ומטרתם להסביר כיצד יפעלו אנשים במצבים שונים (כלומר – מנסים להסביר התנהגות של אדם לא על-פי אופיו, אלא על-פי המצב בו הוא נמצא). את סלייטר מעניין מצבם הנפשי-אישי של החוקרים לא פחות מהניסויים עצמם. היא רוקמת סיפורי חיים, המבוססים על רסיסי מידע, ומתארת את הניסויים כאירועים מכוננים בחיי החוקרים, לא פחות מאשר במחקר הפסיכולוגי בכלל. היא שואפת להבין את החוקרים, מה הניע אותם, מדוע היה חשוב להם לבדוק דווקא האם קופים זקוקים לחום גופה של אימם, או האם חולדות החיות בתנאים טובים יתמכרו להרואין. היא מתווכחת עם החוקרים, בין אם הוויכוח מתנהל בשכלה של סלייטר ובין אם הוא מתנהל אל מול החוקר ממש. מעל הכל, היא חשה אהדה רבה לחוקרים וכך היא מצליחה להבהיר את חשיבות פועלם, גם כאשר תיאור הניסויים שלהם מעורר חלחלה או בוז.

כתיבתה של סלייטר נוטה לעיתים לפאתוס, אך לרוב היא משובבת ומרוממת רוח. סלייטר נעה בין קלילות המאפשרת לה לשוב ולערוך את הניסויים על עצמה, בגרסה מעודכנת, לבין עומק ורגישות, המאפשרים לה להבין את נפש האדם טוב יותר משניתן היה לצפות מהניסויים המובאים.

מעניין שהאבחנות החדות והמרתקות ביותר לגבי נפש האדם, המועלות בספר, לא נובעות מניסויים כלל. אלה הן האבחנות שמגיעה אליהן סלייטר מתוך התבוננות פנימית, מתוך הזדהות, מתוך ניתוח עומק ורוחב של החברה בכלל ושל הפסיכולוגיה בפרט. בסופו של דבר הניסויים נשארים בגדר קוריוז אשר מאפשר לנו להביט אחורה ולהרגיש טוב עם עצמנו – "אנחנו לא כאלה. אנחנו לא היינו מנתקים את חלקי המוח של אנשים בכדי לרפא אותם ממחלות נפשיות". למרות הטעם הרע שחלק מהניסויים מותירים אצל הקורא, הספר מצליח להותיר אחריו תחושה של אנושיות וקתרזיס.