"ביטול האדם" של קלייב סטייפלס לואיס הוא ספרון כיס פילוסופי שמצליח לעשות את הבלתי יאמן כמעט: הוא מלהיב בשמרנותו. הספר אומנם מסתייע בדוגמאות מספרי ילדים בריטיים ונכתב לפני למעלה מ-60 שנה, מה שפחות מסביר פנים לקורא הישראלי, אבל בכל זאת, הערך האקטואלי שלו חי וקיים: לואיס נלחם באחת הנטיות העיקריות של העידן הפוסטמודרני - הצורך האינסטינקטיבי להבין, במובן לקבל, כל התנהגות של "האחר", גם כשהוא מנקב לך את הצורה.
הכתיבה של לואיס, יאמר מיד, אינה מאיימת על סראמאגו. גם לא על שרה אנג'ל, אם יורשה לי. עיקר כוחו של לואיס בספר זה נעוץ באיכות טיעוניו. בשורה התחתונה לואיס סבור שחופש אמיתי לא יכול להתקיים ללא הצבת גבולות. זה לא שהוא מתנגד למגוון דעות, אבל הוא גם לא היה מוכן להכניס לסלון התרבותי אורחים שמרטשים את השיחה עצמה. בכך חזה טענות היסטוריות קנטרניות, שהופכות חביבות לאחרונה על הניאו-נאצים, לפיהן אף הגרמנים הם קורבנות השואה כי גם בעלות הברית הפציצו. אליבא דה לואיס לא כל רצח הוא רצח, ויש, אי שם לפחות, משהו ששומר עלינו: אובייקטיביות.
לואיס אקטואלי, כמובן, גם לחברה הישראלית. אצלו לא יתקבלו טענות יצירתיות מהסוג שמשמיעים המתנחלים כאילו עקירת ישובים היא טרנספר ופקודה בלתי חוקית, ומאידך גיסא גם לא טענות של מחבלים לפיהן נשק הטרור הוא לגיטימי, אם אתה הצד החלש. טענות אלה פרטיות מדי, קיצוניות מדי, ודווקא החופש לומר אותן הוא שמגביל את רווחת הכלל.
לואיס מרשה לעצמו לדבר על גבולות השיח, לא כי הוא דיקטטור אלא משום שהוא אופטימי. מאמין שבין מנעד דעות ראויות, בני אדם מסוגלים להגיע להסכמה כללית נבונה ולא מכבידה, כמו גם לעמוד באיתור הדרך לשם, כשצריך (ולא תמיד צריך הסכמה בכלל). אפשר לומר שלואיס הוא שמרן-ליברלי קלאסי, אבל הייחוד שנובע מתורתו טמון בכך שאת השמרנות הבריטית שלו הוא מנמק בתנופה שיאיר לפיד לעולם לא יוכל להשיג.
הטאו של, נו, קלייב
יחד עם זאת, בניגוד לאורי דן, העניינים אצל לואיס אינם כה מוחלטים. התפיסה שלו מושתתת על עקרון "טאו" פרטי, עקרון לפיו החלטה יכולה לקבל תוקף מוסרי רק כשהיא נשענת על כתפי דרך אמצע טבעית ומשותפת לכל התרבויות. אבל מהי אותה דרך אמצע טבעית? ב-86 עמודי הספר הקצר אין הסבר הרמטי, אם כי התחושה היא שהוא פונה לדרך אמצע במובן שאריסטו הציג, דהיינו לא הממוצע, אלא הראוי. הוא שואל תובנות מתרבויות ודתות שונות ומנסה להשיג דרכם את העסיס של הקרנבל התרבותי העולמי.
היבט נוסף שמאפיין את "ביטול האדם" מתייחס לאופן בו צריך לחנך. גם בעניין זה לואיס מתנגד לאווירה הפוסטמודרנית, לפיה כל הנרטיבים של כל התרבויות אמורים להיות מיוצגים באופן שווה כבר בפני ילדים בגן. קשה להתעלם מהחיוניות שבדבריו. אפשר, למשל, ללמד כבר בכיתה ג' שבר-כוכבא לא רק היה גיבור, אלא הרפתקן צבאי שגרם במעשה המרד שלו לנזק, לחורבן ולמאות אלפי הרוגים. השאלה היא האם ילד שגדל על עולם ערום מאידיאות גדולות ייצא לחיים אדם טוב יותר. לואיס סבור שהוא יגמור באברבנל. את מה שניתן, וצריך, לפרק יש לעשות רק לאחר שמשהו כבר נבנה.
אפשר למצוא ב"ביטול האדם" בקיעים רבים. בעיקר כי לואיס, כאמור, יוצא מנקודת מוצא אופטימית לפיה הניסיון להגיע לאיזושהי אמת אובייקטיבית לא יוליד דיקטטורה. הוא מתכוון לסלק מהשיח רק עמדות תרבותיות/מוסריות קיצוניות, אבל ההיסטוריה הוכיחה את מידת הסיכון בהדרת נרטיבים אלטרנטיביים.
צודק במתינותו או בעצם קיצוני בשמרנותו - נעים לקרוא ספר פילוסופי שיוצא בתרגום ראשוני לעברית ואיננו מבוסס על עוד אסכולה אינטלקטואלית צרפתית. אלוהים, נצור את המלכה.
("ביטול האדם", הוצאת שלם, הקדמה: אסף שגיב)