וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נערת רוקי

24.2.2005 / 11:08

"מיליון דולר בייבי" הוא תירוץ לא מוצלח במיוחד לאמריקה לבקש סליחה על חטאיה. מיכל ויניק תופסת מחסה

הוליווד ממשיכה לדשדש כמו ילדה עצובה במגפיים בשלולית הנוצרית שהשאירו גשמי 2001. סיפורי המחילה תופסים נתח גדול יותר ויותר בשוק הסיפורים האמריקני. כשהם נעשים בכשרון התוצאה היא "מיסטיק ריבר" המופתי. במקרים פחות טובים מתפלק "מיליון דולר בייבי", סרט חדש של קלינט איסטווד.

מכיוון שדיון אמיתי ב"מיליון דולר בייבי" מצריך חשיפה של נתחים לא מבוטלים מעלילתו, מוטב למי שמעדיף לחזות בפלא במו עיניו לעצור פה. הנה באים הספוילרים - הסיפור הוא על פרנקי (קלינט איסטווד), מאמן אגרוף ותיק ומוכשר שסיסמתו "הגן על עצמך תמיד" הפכה לו לרועץ – הוא לא מאפשר לחניכיו להילחם בקרבות על התואר, ולכן כשהם משתפרים, הם עוזבים אותו. חברו היחיד הוא סקראפ (מורגן פרימן), איש טוב אך כבוי, עם עבר של מתאגרף והווה של חורים גדולים בגרביים. אל התמונה העגומה פוסעת בצעד נחרץ מגי פיצג'רלד (הילרי סוונק), בחורה בת שלושים ומשהו המצוידת בנחישות אינסופית ושום דבר להפסיד. לאחר תקופה בה פרנקי מסרב לאמן ולהאמין בה מפאת מינה, גילה ושאר תירוצים, הוא נענה והיא מתחילה את המסלול האימונים המפרך אל התואר.

האימונים מביאים תוצאות, מגי הופכת לווינרית. היא ממלאה עבור המאמן שלה את החור בלב שהשאירה בתו הביולוגית עמה נותקו היחסים. הוסיפו לעיסה ביקורים יומיים בכנסייה, וקבלו משפחה אלטרנטיבית – אבא פרנקי, אימא סקראפ והילדה הלוחמת מגי. האימוץ ההדדי מקבל תפנית כואבת במיוחד כשפרנקי, בניסיון ללכת עם חלום של בתו החדשה, חורג מהכללים של עצמו ומארגן לה קרבות על התואר מול יריבות חזקות. בקרב האחרון היא מתמודדת מול יריבה לא מוסרית שהופכת אותה בין לילה ליצור נכה, חסר אונים ומעורר רחמים. בשלב הזה היא רוצה מאביה החדש רק טובה אחת אחרונה – שישים קץ לייסוריה.

אדון הסליחות

מסתבר שמהלומות רבות הוחלפו בזירה מאז ימי רוקי בלבואה האגדי. דמות המתאגרף העולה מאשפתות נשארה בעינה, אבל סופה שונה לחלוטין. במקום לנצח את כולם ולהניף כפפה מיוזעת אל על, הגיבורה מבקשת המתת חסד. האם תת המודע האמריקני מבקש לגאול את החלום האמריקני מייסוריו? העובדה שמגי מקבלת את המכה הקטלנית מיריבה בעלת אמות מוסר ירודות מכרעת - הרי אמריקה קיבלה סנוקרת מאנשים שלא שותפים לערכיה, כאלה שמסוגלים לפוצץ בניין על יושביו. האומה האמריקנית זקוקה היום, יותר מתמיד, למחילה. על חטאי ויטנאם ועיראק, על הקולוניאליזם וניצול העמים הדרום אמריקאים, על פשעים קפיטליסטיים בשם רעיונות נשגבים. הכנסייה ההוליוודית, במודע או שלא, נרתמת למאמץ ומספקת נרטיבים שיכולים לענות על הצורך הגדול בסליחה.

קלינט איסטווד הוציא מהשחקנים הראשיים שלו, כלומר מעצמו ומסוונק, משחק משובח. שתי הדמויות הראשיות מעוצבות עד לטיפת הזיעה האחרונה, ובולטות באופן בוטה מול הרדידות המאפיינת את כל מי שאינו דמות ראשית. הדמויות המשניות המאכלסות את אולם האימונים קיבלו טיפול מרושל מכל הבחינות – מרמת התסריט ועד לבימוי השחקנים הגס. אפילו מורגן פרימן הענק לא מצליח לנפח עד הסוף את דמותו העצובה ונשאר בגדר צל. אבל לעניין שהסרט הזה מעורר אין שום קשר לטיבו הקולנועי.

נושא המתות החסד הוא כסקוצ'ברייט לפדחתם של ארגונים שמרניים בארה"ב (וכשמן על ידיהם החלקלקות של היחצ"נים). הם נבעתים מהאפשרות שמישהו מלבד אלוהים מחליט לסיים את חייו של אדם. לו היו מציצים שנית היו מגלים שכל הסיפור הזה מתאים להם כמו כפפה (בסדר, כפפת אגרוף) ליד. הוליווד אינה שמאלנית או מנותקת מהעם האמריקני המאמין, והמבקר הימני שכתב ש"הסרט הוא הוכחה לכך שתעשיית הבידור מנותקת מהעם האמריקאי" צריך לקחת צעד גדול אחורה כדי לקבל פרספקטיבה.

הוליווד היא כלי שרת בידי העם האמריקני. היא מנפקת לתת המודע הקולקטיבי תירוץ לסליחה, ונותנת בידיו את היכולת להחליט, ממש כמו אלוהים, על גורלם של אנשים ועמים אחרים. חלק מהעמים הללו תבעו את הביטוי "אללה יוסתור" ועשו בשמו מעשים בלתי מוסריים. עכשיו, אמריקה מבקשת סליחה על כל מה שתצטרך לעשות כדי להחזיר להם מנה אחת אפיים. על רקע זה לנו נשאר רק לבקש, בלי ציניות, שאלוהים ישמור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully