אפי איתן

ביום שני השבוע דיווחו כותרות כל העיתונים על "רגע היסטורי" בתולדות המדינה, על החלטה מדינית רבת חשיבות שניתן להשוותה רק להסכם השלום עם מצרים, הקמת המדינה והחלטתה של פנינה רוזנבלום להוציא את השמפו לשיער בלונדיני שרוף. עורכי העיתונים צירפו לידיעה תמונה של שרון חותם על מסמך שנראה כמו ספח של ויזה ולידו עומד מופז כמו שליח של פיצה שמחכה לטיפ שלו.

משום מה בעיתונות מייחסים להחלטה לפנות 17 ישובים ברחבי יהודה ושומרון ועזה חשיבות היסטורית גדולה, דווקא באותו היום שבו העיפו את מהרטה מהשגריר ושלחו לניו יורק את איתן שוורץ. כואב לראות את סולם הערכים המעוות של עורכי "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". כיצד ניתן להשוות פינוי ישובים שחיים בהם 35 מבוגרים יחד עם 422 ילדיהם, לערב שידורים שגרף בשיאו רייטינג של 32 אחוז ויותר, וצפו בו מיליון 300 אלף איש שקראו ברגע השיא את המשפט המיתולוגי: "אני לא מאמין! העיפו את האתיופית!".

עם כל הכבוד לקרע בעם ולכמה מילואנמיניקים שיאכלו בקיץ טיטולים עם שלשול של מתנחלים לפנים, ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי בהכרעתו המנומקת וההיסטורית ידע שהוא הגיע לרגע הקשה והחשוב בחייו. איך אפשר להשוות את שירותו בשב"כ ואת האישורים שנתן לחקור פצצות מתקתקות עם חבילת וזלין ואלת עץ להחלטה הנוכחית? האם ללכת על איתן שוורץ כי הוא מקצוען, עובר מסך, וחבר של גיא פינס או על מהרטה שמכירה כנראה את עידן רייכל והסיפור שלה מרגש, אישי ועם זאת הביא אותה למצב שיש לה אנגלית ברמה של כיתה י'. והכוונה כמובן לכיתה י' באתיופיה, שם מסיימים בשלב הזה את לימוד 15 האותיות הראשונות של השפה האנגלית.

מהרטה כמובן לקחה את הדחתה בצורה מאופקת. היה ברור לכל המתמודדים שמי שמנצח אוכל אותה בגדול. לעלות מיד על מטוס שמגרש אותך לניו יורק זה קצת כמו מה שעשו למבוקשים בכנסיית המולד לפני שנתיים. איתן שוורץ הזוכה הלך ברגליים כושלות לכיוון הדיוטי פרי כשהוא ממלמל: "מה עם הראיון שלי ביאיר לפיד? חברים, אין לכם לב. הרגע ניצחתי בריאליטי, מה עם הראיון שלי ביאיר לפיד?".

איך אפשר בעצם לדעת מהו רגע היסטורי? האם אין זה אפשרי שההתנתקות תחלוף בלי להשאיר שריטה על ההיסטוריה הישראלית ולעומת זאת צביקה דויטש ישנה את חיינו לנצח? צביקה החביב הוכיח שוב שבמקום השלישי בכל ריאליטי נמצא הבחור הנחמד עם הכיפה. הוא עשוי לתפוס יוזמה ולנסוע מכאן שבור לב לנניח הולנד, שם הוא יישם את הכשרון המדהים שאבחנה אצלו רינה מצליח. האיש הרי מסוגל לדבריה לגרום לכל האנשים בחדר לאהוב אותו. כיוון שהוא דתי, או לפחות מחזיק על הראש כיפה קטנטנה בגודל של פקק של מימייה, הוא לא יעשה את מה שאני הייתי עושה וינצל את כשרונו כדי לגרום לכמות גדולה של הולנדיות להתאהב בו. לא, הוא יגרום למאות ולאלפי הולנדים להתאהב במדינה, להתגייר ולעלות לישראל.

אחד ההולנדים האלה יהיה קשר כדורגל בונה משחק ברמה של רוד חוליט. נבחרת ישראל בעוד 20 שנה תגיע לגמר המונדיאל וצביקה דויטש ישב במושב הכבוד ויחייך. כל האצטדיון כמובן יאהב אותו ויצעק: "צביקה, צביקה, הכל בזכותך".

כדי להבין את חוסר היכולת שלנו לתפוס שינויים היסטוריים עלינו להביט אחורה. בשנת 81' פינו את ימית. מדובר בטראומה כואבת במיוחד שעד היום צחי הנגבי חולם עליה בלילה ומתעורר באימה כשהוא מגלה שאיבד את מרבית התלתלים שהיו לו אז על האנדרטה. אם תשאלו ילד בן 17 מה זה ימית ומי פינה אותה, הוא כמובן יידע לענות לכם שימית סול היא דוגמנית מצליחה ושכרגע על פי מדורי הרכילות מי שמפנה אותה על בסיס קבוע הוא אייל פלדמן (ותודה לאל שהמציא את גוגל ומאפשר לכותבי טורים סאטיריים להשיג בקלות מידע לא רלוונטי בשביל להוכיח נקודה אווילית).

באותה שנה שבה פינו את ימית קרו עוד מספר אירועים שנתפסו חסרי חשיבות לעומת הפינוי: צה"ל נכנס למבצע צבאי של 48 שעות בלבנון שנגמר 18 שנה אחר כך עם כמה אלפי הרוגים, בגין הוריד את הכור הגרעיני בעיראק, חברה קטנה ואלמונית בשם מיקרוסופט הוציאה את תוכנת הדוס והחלה את מסע ההשתלטות שלה על העולם ויעל בר זוהר נולדה. איך אפשר להשוות את פינוי סיני לעצם הקיום של יעל בר זוהר? מה יותר היסטורי בעיניכם?

מתנגדי ההתנתקות וגם התומכים בה, אוהבים לגייס לצידם אירוע היסטורי ודאי עתידי, את חורבן הבית השלישי. היהודים, שבהיסטוריה שלהם יש יותר מקרי חורבן מאליפויות מונדיאל בכדורגל לברזיל, אוהבים לסיים כל ויכוח ב"אם נעשה את מה שאתה אומר, זה סוף הבית השלישי". אמא שלי איימה פעם על אבא שלי שאם הוא לא יוריד את הזבל, מבחינתה זה חורבן הבית.

אבל אם אתה איש רציני שלומד היסטוריה במשך מספר שנים וקורא במקורות ההיסטוריים הראשונים, אתה לא אני, וכל הכבוד לך. מה שאני עשיתי זה חיפוש נוסף בגוגל והפעם על תקופת בית שני, ומה שגיליתי שם הפיל אותי לרצפה. מסתבר שההתנתקות וההתנחלות היו דבר יומיומי לאורך כמה מאות שנות הבית השני. בכל 20 שנה בערך, הגבול של היישוב היהודי התכווץ והתרחב כמו הכרס של רפי גינת. בכל פעם שהיתה להם הזדמנות היהודים ניסו לכבוש את עכו, להתיישב ביפו ולהקים כפרים מסביב לאשקלון. ובכל פעם שהגיע לאיזור מנהיג מעצמה חדש הוא גזר את הטריטוריה היהודית, הקטין אותה והעניק את השטחים המפונים לפלסטיניים של אותם ימים, היוונים הסורים.

הסדרי גאבינוס, הסדרי יוליוס קיסר, הסדרי פומפיאוס, הצהרת כורש, הרחבת נחמיה וכיבושי אלכסנדר ינאי הם כל מיני מושגים שאני לא מכיר, שמה שעומד מאחוריהם הוא שינויי גבול שעברו היהודים בין שני מקרי החורבן המפורסמים שלנו. עמק יזראל יצא ונכנס לתוך הממלכה היהודית אותו מספר פעמים בהן סילבן שלום נוסע לחו"ל בחצי שנה ממוצעת.

ומה בסופו של דבר מביא את החורבן? מנגל. כן, תאמינו או לא, ואם האתר "ברכה ההיסטורית דוט קום" לא הטעה אותי, מלחמת החורבן פרצה כשבעיר קיסריה, יווני סורי אחד הקריב תרנגולת מול בית הכנסת הגדול של היהודים. כמו דרוזים ששמים להם תמונות עירום באינטרנט, גם היהודים מגיבים תגובה נורמלית והגיונית לפרובוקציה. הם יוצאים מהבתים שלהם ושוחטים כמה אלפי יוונים בכל רחבי הארץ. התוצאה, שלוש וחצי שנים אחר כך, חורבן בית שני.

אז בפעם הבאה שכותרות העיתונים מדווחות על רגע היסטורי, תזכרו שבמקום אחר, בלי שמישהו יידע מכך, נולדת הילדה שתנצח בכוכב נולד 22 בעוד 19 שנה. ומה שיביא לה את הניצחון הוא הסיפור האישי המרגש שלה על זה שביום שהיא נולדה ניתקו את ההורים שלה מהבית שלהם בנווה דקלים ואבא שלה הפך לאלכוהוליסט ואמא שלה בגדה בו והצטרפה למרצ.