אולד פיי

אני מאוהב במוזיקה של שנות ה-2000. מי שטוען שהמוזיקה נגמרה באיזשהו עשור אחר, מפספס את עושר הריגושים שעולם המוזיקה הנוכחי מציע ללא הרף. הסקרנות התמידית מונעת מלשבת ולחשוב דברים כמו "היום כבר לא עושים מוזיקה כמו פעם", כי בהווה המוזיקלי עושים ועוד איך. אבל יצא לכם לחשוב פעם מה היה קורה לו הייתם מגלים רק בעשור השלישי לחייכם, ואולי מאוחר יותר, את גיבורי נעוריכם? איך החיים שלי היו נראים בלי לו ריד, אקו והבאנימן, הגאן קלאב, אפילו סינדי לאופר? בחודש האחרון אני מודה לאלוהים שלא הכרתי את הסינגר-סונגרייטר הבריטי ביל פיי. האוסף החדש שלו, מאגד דמואים וקטעים נדירים שהקליט בין 66' ל-70', והוא כמו לקבל בחזרה פיסת ילדות שפיספסתי, ולא ידעתי שהייתה שם.

למרות שמדובר בדמואים, לא מדובר בהקלטות חאפריות או מצ'וקצמקות, ואלמלא הייתי יודע שזה אוסף, הייתי מאמין שזו יצירה אחת שלמה ומגובשת. ביל פיי לא נשמע שייך לכאן ולעכשיו. הוא מזכיר לפעמים את סיד בארט, לעיתים את רובין היצ'קוק, שכרונולוגית בא אחריו, כמובן. ייתכן שבאמת והיה מושפע מבארט, ואפשר בהחלט להמר גם על רוי הארפר כמקור השפעה נוסף. הפופ הפסיכדלי המריר שלו מסמן את השביל שמגיע כל הדרך עד למרקורי רב, אבל היי - הם באמת לא היו קיימים בין 66' ל-70'. אז במידה והתרגשתם מ-"Deserters Songs", תארו לכם איך יהיה לקבל את אותו סוג צמרמורות, רק לחדר נסתר יותר בלב, מינוס האמצעים ההפקתיים הטכניים שהתפתחו עם השנים. ברגעים אחרים, אם להמשיך ולסמן עוד כמה נקודות התייחסות, פיי נשמע כמו שילוב בין ג'ון קייל לביץ' בויז, ובאחרים אפשר לדמיין את גווין פריידי וגרנדדי עושים ביחד ברט בכארך.

ביל פיי עבד בין השאר כמנקה, מוכר ירקות וגנן, וחוסר תשומת הלב של חברות התקליטים והרדיו לשיריו דיכא אותו מלהמשיך ולשחרר חומרים. פיי הוציא שני אלבומים לפני שסגר את יצירתו לעולם, ואלבום שלישי שנגנז רואה אור רק בימים אלה. לא מזמן חידשו ווילקו את אחד משיריו ("Be Not So Fearful"), וכל מה שנותר לשאול זה איפה היית כל השנים האלה, וכמה טוב לגלות אותך רק עכשיו. קבלו את ביל פיי, כי לעולם לא מאוחר מידי, ואוסף או לא, "From The Bottom Of An Old Grandfather Clock" הוא מאסטרפיס.

ביל פיי, "From The Bottom Of An Old Grandfather Clock" (יבוא, Wooden hill)