שועלי כותרת: התקשורת השבוע

כשאהיה גדולה אני רוצה להיות דוגמנית. למה? כי דוגמניות הן יפות, כוסיות, עושות מלא כסף, מתחתנות עם כדורגלנים ומסתובבות בכל העולם. כשהן מסיימות להיות דוגמניות - בערך בגיל שבו אני סוגרת לראשונה את האוברדרפט ומגישה עבודה סמינריונית אחרונה - יש להן מקפצה יעילה לקריירה עסקית או בידורית. נשמע לא רע. אני מודה שאם הייתי גדלה על אי בודד עם להקת זאבות, אפשר להניח שהצורך הזה לא היה מתעורר, אבל בתרבות שבה אני חיה זו נראית בחירת קריירה הגיונית למדי. לרוע המזל, נתוני הטבעיים לא משאירים לי אופציה להסבה מקצועית, אך אינני יכולה לשפוט ילדות יפות בנות 14-22 עם נתונים מוצלחים משלי.

זאת בטח לא נראית לי שאיפה יותר "אינפנטילית", כדברי רענן שקד, מלהיות מבקר טלוויזיה. מצד שני, אם כבר להיות מבקר טלוויזיה, אז אולי כדאי לכתוב משהו יותר מקורי על "הדוגמניות" מלבד העובדה שהן לא אוכלות כלום (רענן שקד, "ווי נט"), או שהן אובייקט תשוקה בעל מבט חלול (נועם שיזף, "אנרג'י"), ושתוכנית עליהן היא "תקרית ריאליטי מייק אפ" (חן סגל, "וואלה!"). בפרס הקלישאה האולטימטיבית זוכה נועם שיזף, עם הטענה שלדוגמניות אין אישיות. מהפה שלו לאלוהים. בטח גם יש להן ריח מגעיל מכפות הרגליים.

ולמי שבאמת אין אישיות, אלה למשתתפי ומשתתפות תוכנית הריאליטי "לגונה ביץ'" המשודרת ביס-Y. טוב, יש להן אישיות, אבל היא אחידה, בדומה אגב לדמויות ב"בית הלבן". הרי אם הייתם מקבלים לידיכם תסריט של הבית הלבן, שממנו נמחקו שמות הדמויות, סביר להניח שלמעט טובי זיגלר, לא הייתם יכולים לנחש מי השמיע איזו רפליקה שנונה או אחרת. כך גם בלגונה ביץ', והנה מבחר מזדמן: בלונדינית א': "כמה זה אירוני שאנחנו הולכים להסתכל על מכוניות, ואז בדרך חזרה המכונית שלי מתקלקלת". בלונדינית ב': "עם איפור אפשר לעשות את הבנאדם הכי מכוער בעולם ליפה". בלונדי א': "כל הערים הגדולות נראות אותו הדבר".

מה בכל זאת אפשר ללמוד מצפייה בפרק השלישי של לגונה ביץ'? שאם את חמה על איזה בחור, מוטב שלא תקחי אותו למסיבה עם דוגמניות, שאולי אין להן אישיות, אבל הן עדיין גורמות לנשים אמיתיות להיראות לא טוב.

לאסף הראל דווקא יש אישיות, אך כפי שכבר נכתב, הוא מעדיף את זו של קונן אובריין. אובריין, שבעוד כמה שנים יחליף את ג'יי לנו בתפקידו הנחשק, נחשב כיום למנחה הלייט נייט הכי טוב. תרשו לי לחלוק על הדעה הזאת. בתחילת דרכו עם אנדי כסייד קיק, היה קונן מצוין ומלא חדוות יצירה פרועה. הפתרונות שלו לאפס תקציב (יחסית לאמריקה) ומרואיינים כמעט אלמוניים, היו מקוריים, והאווירה שבה התנהלה התוכנית, כאילו איש לא רואה אותה, הפכה אותה לשמורת טבע של שטות מושחזת.

אלא שהרייטינג והתקציב צמחו, אנדי הועזב, האורחים הפכו למפורסמים, ורק קונן סירב להרפות מתדמית האנדרדוג, שהפכה בהקשר החדש למן מרמור יבבני. הוא אינו חד ומרושע כמו לטרמן וחסרה לו האנושיות של לנו. זה לא שג'יי לנו לא יודע להצחיק, הוא קרע את במות הסטנד אפ הרבה לפני קונן. אבל לנו מתעניין במרואייניו בכנות, הוא מחבב אותם בכנות. לא דחוף לו להשמיע הלצה על חשבון זמן המסך שלהם. לקונן אין התעניינות כנה כזו, ואולי הראל בחר נכון כשבחר לחקות דווקא אותו, משום שגם אצלו חסרה ההתעניינות הכנה הזאת, ולכן לעולם לא יהיה מראיין טוב.

והוא לא לבד. מראיינים ותיקים ומנוסים ממנו נופלים במה שנראה לפחות כהעדר כנות. כך למשל רפי רשף הרדיופוני ב"שיחה אישית" עם טלה איילין, כתבת ערוץ 10. איילין מרואיינת קלה - פתוחה, משתפת פעולה, חייכנית. אך רשף לא מפסיק לקטוע את תשובותיה לפני סוף המשפט, ועובר לשאלה הבאה. אין זרימה, אין דיאלוג, השאלות לא מוליכות זו לזו. תגובותיו של רשף לתשובות גורמות לו להיראות כמו חייזר שמנסה לחקות תגובות של אדם אמיתי.

לכתוב ביקורת שלילית זה מתיש ולא טוב לקארמה, אז הנה פרגון: אולפן ליגת האלופות שיצא משליטה, הוא הדבר הכי כייפי כרגע על המסך (וטוב שכך, כי משחקי שמינית הגמר לא). האולפן, בניגוד לאסף הראל, הוא הדבר שמזכיר באמת את האווירה ההוללת של ימי קונן אובריין המוקדמים. מהקליפ שבו מלר בפיג'מה מפוספסת מעיר את ארבל בפיג'מת סאטן, ועד לפרץ המלל של מודי, כולם מלאים באדרנלין, באהבה כנה כלפי מה שהם עושים, שעוברת את המסך כעליצות מענגת ועדיין אינטליגנטית ומקצועית לעילא. ולשחקנים הבריטים שלא קוראים עברית, נאמר רק - move the fucking ball!