אפרת בן צור היא כנראה בת מזל. "צוללת", אלבום הבכורה שלה, הוא יצירה אישית, עדינה ובלתי פופית בעליל, ובכל זאת (ואולי בשל כך) היא זוכה לאמונת הדה-לה-קרם של מוזיקאי הארץ שלקחו על עצמם להפיק ולעבד אותה. אנחנו מדברים על ברי סחרוף, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, אסף תלמודי, צח דרורי, עודד פרח ושגיא צורף. אל אלה מצטרפים עוד מוזיקאים כמו שלומי שבן, אדם שפלן, אלדד גואטה, פיטר רוט, אמיר צורף, אורי תכלת, אלעד כהן בונן ומוטי ביקובסקי. אה, וגם מיתר אחד בודד של גיטרה שעליו הלחינה בן צור את שיריה, ושהשמועות גורסות שמבלי לפרוט עליו היא איננה מסוגלת לשיר (אחד הדברים הפסיכיים והחמודים ששמעתי).
הפקת העל הזאת אמורה לעטוף את בן צור, שמביאה את עצמה, את המיתר שלה (המי התחתון לפי מקורותי העלומים), ואת שיריה שהלחינה בדרך שתהלום את הכנות, העצב והתמימות המפוקחת שבהם. בן צור מביאה, כמובן, גם את קולה הגבוה והדק, הבלתי ניתן להתעלמות, אשר הופך הכל לתמהיל מיוחד ושונה, ברמה שיכולה ממש לעצבן אנשים מסוימים.
כך שבהיותה שנויה (או שנואה) במחלוקת, כבר כיף לה. להבדיל מבשיריה, נראה כי ביצירת האלבום היא לא מבקשת, יותר מכל, להיות נאהבת. וסוללת ההפקה הזאת, שאני מתפעם ממנה בשלישית, חייבת להתאפק לא לגלוש יותר מדי ולשמור על איזון ועדינות לשירים, שממש מבקשים מינימליזם. החיבוק העצור הזה, שאולי מלמד על בגרות או איך שתרצו לקרוא לזה, עובד בסופו של דבר.
שני שירים, "אתמול בלילה" ו"באתי והלכתי", עושים זאת בצורה נהדרת, שמזכירה מאוד את הלהקה המינימליסטית-כדרך-חיים Low (במיוחד האחרון, וקולות הרקע של שלומי שבן ואסף אמדורסקי בו). במקומות בהם מתבצעת דליפה וההפקה הופכת פחות צמודה, התוצאה יכולה להרוויח, כמו ב"אני אחכה" (הפקה של סחרוף), או אולי להפסיד, כמו ב"צועדת" (הפקה של אמדורסקי). שני הלחנים היחידים שהם לא של בן צור נכתבו על ידי אביתר בנאי לשירים היחידים אותם לא כתבה: "גם הים נסוג" של יונה וולך שמבוצע בדואט עם בנאי, ו"במו ידי" הנפלא של רחל (עוד הפקה יחסית מאווררת).
במסגרת כל הסגפנות, כאשר שיר אחד ("יש עוד מקום") לא עובר על החוקים, אך מעז לקרוא לעצמו רוק (תופים-גיטרה-בס שקול-פסנתר מהורהר), מדובר בצ'ופר אמיתי. ומן הסתם, בשיר האהוב עלי.
אפשר לבקש מאחד ממפיקי הדה לה קרם לארגן קפה?
31.5.2001 / 10:38