אם ג'וני דפ הוא דיסקו, מה זהרירה חריפאי?

ג'ורג' יאנג (ג'וני דפ) בסך הכל רצה לעשות כמה לירות. לא משהו מסובך, לא לעבוד קשה מדי, חס וחלילה. הוא רצה רק לגרד כמה גרושים, ואם אפשר, מהר. אבא (ריי ליוטה) עבד קשה כל חייו. צווארון כחול קלאסי. איש אמריקאי פשוט שהלך תמיד בתלם ונזהר שלא לעבור באדום, בוודאי שלא להדליק איזה צינגלה. למעשה, אבא בקושי עישן. אמא דפ מתוסכלת מאבא ליוטה הסרגל ומחליטה לעזוב את הבית. נשבר לה הקטן מלחיות באיזו עיירה שכוחת אל במערב התיכון, להתייצב לאסיפות הורים ולחכות לאיזה חלום חמישים כוכבים מופשט שיתגשם. למען האמת, לא היה לזוג יאנג אפילו די דמיון כדי לחלום על התעשרות.

מה יעשה ג'ורג' הקטן, יפה כמו יהלום, אבל עם מוסר עבודה וערכים של קלפטומן? יפנה לעסקי אוויר. לא, לא בורסה, לא נדל"ן, לא ביטוח, אפילו לא שיווק ומכירות. בלדרות, זה שם המשחק. לקחת חבילה - עטופה היטב - ולהעביר אותה מנקודה א' לנקודה ב'. זה מה זה פשוט. לא משנה שבתוך החבילונת מסתתר קוקאין, האופיום הפוסט מודרני להמונים, רוצח לבן ומפרק משפחות מסוכן. כסף קל לג'ורג' יאנג זה שם המשחק.

משם לכאן, החבילה נהפכת לחבילות, החבילות למשלוח והמשלוחים לקמפיין סחר בינלאומי, חובק עולם וברוני סמים עם מצפון של פדופילים בקריז. ג'ורג' יאנג בסך הכל רצה לצאת מהחור ולהגשים את החלום האמריקאי, בדרכו שלו. מעבריין צעצוע שמתעסק בצינגלעך וכסף קטן הוא נהפך ליבואן הגדול ביותר בארצות הברית של הסם. מיליוני דולרים, כמובן. פנלופה קרוז, לטינית עסיסית, מתבקשת כעזר כנגד. החיים הטובים, ברביקיו, טי שירטס הדוקים לגוף ותספורת אופנתית אצל טובי מעצבי השיער הם סימני הזיהוי של החיים הטובים. אבל סוף גנב לתלייה וסוף יבואן סמים למפגש עם מפלג החקירות. ג'ורג'י בוי מגלה שהחיים הם לא גויאבה. הם הרבה יותר מסריחים. השקיעה והכליאה הם תחנות הסיום המתבקשות בנרטיב הפושטק שעלה לגדולה וגמר במתקן כליאה שמור ביותר.

טד דמי - אחיו של ג'ונת'ן הפיוטי מ"שתיקת הכבשים" - הפך את "שאיפות" לסרט סמים לכל המשפחה. משהו סטייל "החטא ועונשו", אבל בלי העומק, בלי חיבוטי הנפש והפילוסופיה. אחרי הכל, אנחנו מדברים על אמריקה בשנות השבעים. הדיסקו היה אז מלך. ג'וני דפ מצוין, כדרכו, פנלופה קרוז יפה ומוכשרת יותר מאנטוניו בנדרס - פליט אלמדובר נוסף ש"עשה את זה בגדול באמריקה" - אבל בסך הכל טובעת גם היא באמבטיית הקלישאות והג'סטות הסטריאוטיפיות. החלום האמריקאי ושברו, העני שהפך לבן מלך ואימפריות הרשע של הקפיטליזם והפשע המאורגן חוברות יחדיו כדי לטמטם את ההמון ולדרדר אותו לפח הזבל של מערכת המשפט - בתי הכלא, כל אלה צועדים שלובי זרוע בסך הצבעוני והססגוני שמעמיד דמי. לא סרט אפל, בוודאי לא נוגה או מטריד, לא מוסרני וצדקני כ"טראפיק", ובוודאי נעדר את ההשראה ויכולת המניפולציה הקולנועית של אחיו המפורסם ממנו.

מין סרט כיפי על נושא מבאס. נקי מאוד, חף מאלימות רגשית ומהתמודדות עם שאלות של מוסר ואתיקה. בסך הכל סיפור על מישהו שחלם והתחרבן בדרך למטה. זה הכל. זה יכול היה להיות בכלל גירסת רימייק ל"איש הפח", אם זה לא היה כל כך מדולל באורניום של סרקזם, אירוניה וביקורת חברתית, שהם תנאי המינימום להתיישב ולכתוב תסריט בנושא. אז לא הסתדר לג'ורג' יאנג בחיים, ביג פאקינג דיל. זו סיבה לעשות סרט?