שריפה בדיסקו

חוסר האופנתיות של דאבס (Doves) עומד ביחס ישיר לאיכות שלהם. הם לא עשו את המוזיקה שנכון לעשות באותו רגע, הם לא הצהירו שהם הלהקה הכי טובה בעולם או שלחו את דילן להכין צ'יפס, והסולן שלהם כריזמטי בערך כמו הסולן של אלבו. לכן, אולי, למרות מכירות לא רעות (הקודם שלהם למשל מכר 400,000 עותקים), מספר להיטים, ובעיקר למרות שני אלבומים מצוינים, נדמה שדאבס זכו ליחס הרבה פחות טוב ממה שהם ראויים לקבל. אפילו הראיונות שתמיד מתחילים בצורה סימפטית – עם הסיפור על השריפה המסתורית שכילתה להם את האולפן וגרמה להם להחליף את השם מסאב-סאב, את האלקטרוניקה בגיטרות ואת ההאוס באינדי – מסתיימים בדרך כלל כשהטריו המאנצ'סטרי נאלץ להכחיש כל קשר לחיים של אומללות ומרירות.

כל זה אמור להיפסק עכשיו. כעת, באלבום השלישי, הם חוזרים עם שירים פופיים יותר, אנרגטיים יותר ומוותרים על הצד האינסטרומנטלי לטובת כתיבת שירים מצטיינים בלוקיישנים מוזרים (חלק מהאלבום הוקלט במנזר, חלק בלוך נס, וחלק, כן, אפילו הוקלט באולפן). הוא נפתח בצורה מוחצת עם "Black And White Town", הסינגל הראשון שמזכיר את "פאונדינג" ומדבר על כל אותם ילדים שנולדו בערים קטנות ומתות, ממשיך עם "Almost Forgot Myself", שמתחיל בתופים דומיננטיים ומתגלה בפזמון כשיר קורע לב, ועובר מייד להמנון גדול מהחיים בשם "Snowden". זה בדיוק מסוג האלבומים שאתה רוצה לשמוע בכל מצב של היום, ובדיוק מאותם אלבומים שמתחבבים עליך יותר עם כל האזנה. כמו באלבומים הקודמים אין כאן איזושהי אמירה חשובה או אקספרימנטליות יוצאת דופן, אולם יש כאן, אולי אפילו יותר מבאלבום הקודם, הרבה שירים מצוינים וכנים שעושים מצב רוח טוב.

עם "Ambition", שנשמע כאילו הוקלט בתוך בטן של נזיר בתור שיר סיום, ועם סצינת פוסט-פאנק אופנתית עם מעט מאוד להקות טובות באטמוספירה, דאבס נשארים האנטי-סטארים ממאנצ'סטר שאפשר תמיד לסמוך עליהם. את העובדה שהם נטשו את ההאוס בדיוק בזמן ועברו מטמורפוזה להרכב אינדי רוק בעקבות טרגדיה, ניתן לראות כהתערבות קוסמית. הם אולי כבר לא יצילו את רחבות הריקודים, אבל בהחלט יכולים להושיע לכם את עור התוף.

דאבס, "Some Cities" (הליקון)