התרבות הישראלית של שנות ה-2000 היא מעגלית המאמץ היחסי שמוקדש בהליכה אחורה יצא מפרופורציה. עם טעם קהל שנראה כהולך ומצטמצם, ועם הרצון המסחרי של אמנים ובעלי המאה ללכת על בטוח, מגיפת הכיסויים, המיחזורים והשחזורים הפכה לדרך הקלה והפופולרית להתנהל בעולם המוזיקה. מול ניסיונות כנים בודדים להתמודד מחדש עם המטען התרבותי שלנו בכבוד (למשל הסימפולים ב"מסע בך" של סוליקו), רוב הביצועים החדשים לא אומרים שום דבר חדש מבחינה מוזיקלית, וגם לא מוסיפים דבר לביצועים המקוריים ("פרחים בקנה", אמרנו?).
נראה שהיונים תופסים את העבר קצת אחרת. חברי ההרכב הם גיא אסיף (שבעבר ישב על כיסא העורך בוואלה!), הרעיונאי והמפיק של הפרוייקט, אלי אברמוב ("הקליק" ועוד) על ההפקה המוזיקלית, ויואב שדמה במיקס. באלבום "אז היה אז" הם מחדשים שירי פופ בני שלושים ומשהו, כולם להיטים ממצעדי הפזמונים, מהתקופה שאמא שלכם עוד שלחה גלויות לרדיו. אבל במקום לקחת את אותם שירים מוכרים, שיתפסו בקלות ובעצלנות את האוזן הכל ישראלית הם הלכו דווקא על אותם שירים שנעלמו מהתודעה, ולא הספיקו להישחק מעודף השמעות לא מוצדק. לא שאין פה טריק היונים הוציאו תקליט בלי לכתוב אף מילה, בלי להלחין אף תו ואפילו בלי לשיר למיקרופון, וכבר העובדה שיש בו שירים ישנים מעוררת בו מייד עניין נוסטלגי. ובכל זאת, הבחירה של השירים, מעבר לכך שנעשתה בטעם, מעידה על עבודת diggin' ועל רצון לחדש.
רוב השירים באלבום הוקלטו מחדש עם הזמרים המקוריים. מחד, ההקשר התרבותי של הקול של זמרים כמו ששי קשת ואילנית, ולצידם הטקסטים של אהוד מנור ואחרים, זורקים אותך חזק לעבר. מאידך, העיבודים קלילים וגרוביים באופן עכשווי, כך שהאלבום מטייל יפה על התפר בין ישן וחדש. הביצועים גם ממצבים מחדש את התפקיד התרבותי של הזמרים, כמו במקרה של יפה ירקוני כבר לא זמרת המלחמות, אלא דיווה מלאת גרוב, מין שירלי בייסי מבאב-אל-ואד.
יש באלבום גם לא מעט רגעים חלשים. עפרה פוקס, אבוי, כבר לא שרה כמו בימי קדם. גם ברמת ההפקה יש זיופים, בעיקר במקומות בהם היונים ניסו להבליט טכניקות אולפן ותפיסות סאונד עכשוויות לכאורה קחו למשל את הפקת הביג-ביט של "מנדלבאום" (אחד השירים החלשים באלבום), או את משחקי הסאונד המיותרים בקולה של ירקוני ב"כל היונים". אבל בדרך כלל ההפקה שומרת על איפוק, ומאפשרת להיזכר מה באמת היה יפה אז לזמרים היה קול והיתה נוכחות, השירים נכתבו על ידי תמלילנים ומלחינים שזה היה המקצוע שלהם, ולהכל היה חן של... טוב, חן של פעם.
היונים, "אז היה אז" (NMC)
אמא יקרה
ואפרופו כבוד לעבר, לאלבום החדש של חוה אלברשטיין ניגשתי בעדינות ובציפייה. כילד אהבתי את תקליטי הילדים שלה, כמתבגר היא פתחה לי דלת לנתן אלתרמן ומשוררים אחרים, ובשנים האחרונות היא נקודת קונצנזוס כמעט יחידה ביחסיי עם אמי היקרה. בקונטקסט הזה, השמיעה הראשונה לא היתה לי קלה. על ההתחלה קפצו לי לאזניים העיבודים החדגוניים והמיושנים. גם הטקסטים לא הצליחו לעורר עניין האלבום נראה יותר כמו מגדיר צמחים, עם שירים כמו "עץ עירוני", "גבעולים" ו"עלים נושרים". מחצית מהשירים נכתבו ע"י אדון אלברשטיין, הידוע בשם נדב לויתן, והם פיוטיים מהסוג המעצבן, עם ציפורים ועצים וים שמהווים מטאפורות קלושות על אנשים בפרט ועל החיים בכלל. מצד חוה עצמה, שידעה בעבר לחרוז יפה גם את הפוליטי ("חד גדיא") וגם את האישי ("שרליה"), מצאתי בעיקר שירים מפויסים ולא מעניינים.
האזנות נוספות לא הפכו לחלוטין את התמונה, אבל חשפו כמה שירים יפים ומיוחדים. שיר הנושא הוא השיר הכי "בילויים" של חוה'לה, עם מקצב הפוסט-פולקה והטקסט הפוסט-ציוני שכתב אריאל הורוביץ: "...ולא הורגים משורר בבוקר ובערב יושבים להקריא משיריו". לצידו בולטים ברגישות שלהם התרגום מאידיש ל"עלים נושרים", והנשמה היהודית החמה ב"תפילות חדשות". למי שרוצה לפגוש את אלברשטיין בגדולתה, לא הייתי ממליץ על האלבום. עם זאת, אני מאמין שהמעריצים הוותיקים שלה ייהנו ממנו. אם לא, לפחות יהיה להם על מה לדבר עם אמא.
חוה אלברשטיין, "קוקוס" (NMC)