מה גורם למי שכבר נגע בשיאה של הצלחה מסחרית להישמע כאילו איבד את דעתו? מוריס פולטון היה שם כמפיק עם "ג'יפסי וומאן" (לה-דה-די/לה-די-דה), להיט ההאוס-פופ המנג'ס והקלאסי של קריסטל ווטרס ב-91'. גם כרמיקסר מבוקש בעולם הPאנק-Fאנק (הראפצ'ר, !!! ואחרים) הוא ידוע כבעל מגע האוסי מלוטש ונעים. האמת היא, שאם תתקלו במקרה בו ובאשתו מוצומי קנמורי פולטון, תחשבו כנראה שמדובר בזוג חביב ומבויש. אז מה קיבינימט קורה בחדר השינה של שני נעימי ההליכות הללו, שגורם ליצירתם המשותפת כצמד מו? להשמע כאילו הם עומדים לפרוץ לבית חולים לחולי נפש בכל רגע נתון, להשתלט על המטפלים ולערוך במקום מסיבה ברזילאית?
גם בעולם האלקטרו-Pאנק-Fאנק, אליו הם שייכים ללא ספק, הם נטע מוזר, ומעטים כנראה מסוגלים להבין אם מו? רוצים לרקוד איתם או לרקוד עליהם. אלבומם הראשון, "Afro Finger And Gel", יצא לפני שנתיים בלייבל אאוטפוט של טרוור ג'קסון (פלייגרופ), אחת מחברות הדגל של האלקטרו-Pאנק החדש. הם חיברו בו בין האוס כיפי לצרחות Pאנק ולמקצבים לטיניים סוחפים. אולם אלה לא היו סתם צרחות. נשמע ש"אפרו פינגר אנד ג'ל" הפך אותנו מסתם מאזינים לפסיכולוג המשפחתי, כשעל הספה יושבים מוריס ומוצומי, ושופכים את כל החרא הזוגי שלהם אחד על השני. היא בצעקות קרב, הוא בביטים אגרסיביים ורועשים. רק מה, השניים האלה לא יכולים לחדול מלרקוד תוך כדי, מה שהופך את כל העניין לטיפול מזעזע וכיפי בו זמנית.
מנשנשת צו?מי
"Out Of Breach", אלבומם השני והחדש הוא פרק ההמשך, ואפשר להאמין שהטיפול לא רק שלא ממש הצליח, אלא שהשניים ממש חצו את הקווים אל הצד האפל, מכל בחינה. טקסטואלית הם דווקא נוטים להתעצבן על מבקריהם יותר מאשר אחת על השני ( "Welcome to Mu World, Bitch!") ושוזרים אזכורים לתרבות הפופ. הקטע "תפסיקו להטריד את מייקל ג'קסון" נפתח באלקטרו-Pאנק מעוות ורווי קללות, שמופנות כנראה למקטרגיו של ג'קסון. באמצעו הצרחות והסינתיסייזרים האכזריים נעלמים לטובת המשך ג'אז-האוסי כמעט מלטף. למה? זה כנראה חלק מהטירוף. ואת היחס לג'קסון ניתן לפרש כציני, אבל לא בטוח. הקטע האדיר "פריס הילטון", מין Pאנק-Fאנק לטיני, יכול בקלות גם להיות שיר הלל לאותה כוכבת. גם כשסוניק יות חידשו את "Into The Groove" של מדונה (תחת השם צ'יקונה יות), זה נתפס אצל הגרעין הקשה והנאמן של המעריצים כקטע אירוני, כי הרי איך סוניק יות יכולים לפרגן למלכת הפופ האמריקאית, אבל קרוב לוודאי שנקודת ההתייחסות של קים גורדון ותרסטון מור הייתה דומה לזו של הזוג פולטון. אולי קצת מתנשאת אבל גם מלאת אהבה.
קטעים נוספים כמו "טייגרבסטרד" ו"אנחנו אוהבים בחורים שקוראים להם לוק" מחברים פראזות באס פוסט-Pאנקיות אלימות לאווירה האוסית מלוכלכת. אלה קטעי מסיבה כיפיים, אבל נדמה שפולטון מוותר על הליטוש המוכר שלו כמפיק לטובת כמה שיותר טינופת גולמית. למרות ההרפתקנות של LCD Soundsystem ו-!!!, אין ספק שמו? תובעניים מהם בהרבה. חלק מהשירים הם קברט אלקטרוני מופרע, וחלקם נשמעים כמו הגרסה האלקטרונית-נשית של פנטומאס (ההרכב המטאלי-נסיוני של מייק פאטון) - כלומר מפחידים. מאד.
אז מה הם בעצם רוצים, והאם אפשר לשמוע את האוונגרד הסטייליסטי הזה בנינוחות דאנסית אופיינית? התשובה היא חד משמעית. לא. מה שבטוח, האלקטרו-Pאנק-Fאנק הוא ממש לא הסאונד של שנה שעברה, כמו שהיו רוצים אולי שתחשבו, ולמו? יש מספיק ביצים כדי להמשיך ולהרחיב את גבולות הז'אנר הזה, גם כשזה רחוק מלהיות קל להתמודדות.
מו?, "Out Of Breach - Manchester's Revenge" (יבוא, Output)