זונות רבות וחצי נחמה

בעוד כמה ימים, או כמה שבועות, יתנוסס שמו של הספר החדש של גבריאל גרסיה מארקס, "זכרונות מהזונות העצובות שלי", אי שם ברשימת רבי המכר. זהו נתון ידוע מראש ואף משמח. לאו דווקא בגלל שזו יצירת מופת (זו לא), אלא כי גם אם מארקס יכרוך את רשימות המכולת שלו לספר, זה יהיה ראוי יותר לדפוס מכמה מהספרים שנכללים ברשימה מפוקפקת זו. חשוב מכך, גם מארקס יודע את העובדה הזו: מארקס יושב כיום בביתו וכותב מתוך ידיעה שהצלחתו המסחרית והספרותית כבר אינה מוטלת בשום ספק. הוא לא צריך למצוא חן בעיני אף אחד, הוא לא צריך לכוון לשום קהל. הוא בשלב שבו הוא חופשי מכל הטרדות והדאגות שהן מנת חלקם של רב הסופרים, בארץ ובעולם. לתחושת חסינות זו יש השפעה על ספרו החדש. חלקה לטוב וחלקה לרע.

גיבור הספר הוא קשיש אשר עבר את שנתו התשעים ומחליט שזהו הזמן הנכון לקיים לראשונה יחסי מין עם בתולה. מערכת היחסים המשונה אשר נרקמת בינו לבין אותה זונה-בתולה מאפשרת לו לתפוס בצורה חדשה וזרה את מושג הזקנה. פעמים רבות זוכה הזקנה לעיצוב בעייתי הגורר מהקורא יחס של בוז, רחמים ותיעוב באותו זמן - אולי דווקא בגלל החשש שלנו מאותו שלב קשה ובלתי נמנע. אך מארקס ממציא באמצעות גיבור ספרו הלך רוח חדש. גיבור ספרו הוא איש אשר היינו אמורים לבוז לו ולתעב אותו: הוא חסר כל יכולת בין-אישית, פדופיל ואיש דוחה באופן כללי. עם זאת, הקורא מוצא את עצמו דווקא מחבב את האיש הנורא והמתועב הזה, כיוון שהוא מסמל עבורו את התקווה הנואשת להזדקנות אחרת: הדובר בספר מסרב לחיות על פי כל קוד מקובל – הן מבחינה חברתית, הן מבחינת חיי המין שלו, ובעיקר באופן שבו הוא חווה את גופו ואת נפשו; הוא מסרב לתת לזקנה להיות גורם מגביל.

הזקנה עבור גיבור הספר היא ההפך המוחלט ממה שהיא עבורנו: עבורו היא תחייה מחדש, חזרה לילדות ולרוח השטות, השתחררות סופית ומוחלטת מכל עכבה, ויותר מכל – הזקנה נתפשת הסיכוי האחרון לאהבה אמיתית. הוא מסרב להתפשר על פחות מאשר יחסי מין עם זונה-בתולה, דווקא משום שהשילוב הפרדוקסלי הזה מבטא ומסמל את הזקנה אותה הוא רוצה לחוות: שילוב של תום ילדותי יחד עם ניסיון חיים אכזר. צלקות מרובות הבאות ביחד עם היכולת לאבד כל רסן. על כן בשבילו אין זה משנה כלל שמושגים כמו זונה-בתולה או זקנה ילדותית אינם קיימים כלל.

כמו גיבור ספרו – כך גם מארקס עצמו. אומרים שיוצרים אשר הגיעו ל"גיל הזהב" מצליחים להשתחרר מהעכבות שתמיד עצרו מבעדם "ללכת עד הסוף" עם יצירותיהם, ומעזים לגעת בנושאים שנחשבים טאבו. מארקס, שאף פעם לא סבל ממעצורים רבים בכתיבתו, ושתמיד ידע כיצד להיות יוצא דופן, חדשני ומפתיע, מרשה לעצמו עתה, כאיש זקן ומצליח מאד, להיות משוחרר לחלוטין, להתפרע יחד עם הקורא, ולהשאיר את המוסכמות מאחור. הן מארקס והן גיבור ספרו עברו את הגיל שבו הם נכנעים למה שמותר או אסור, ועתה כל גחמה שלהם היא אפשרית. הגדולה של הספר היא באופן שבו הוא גורם לקורא לחוש כאילו אף הוא יכול להשתחרר בצורה כזו.

אבל, כאמור, לחופש הזה יש לא מעט צדדים רעים. העובדה שמארקס בטוח כל כך במעמדו ובהצלחתו היא גם הסיבה לכך ש"זכרונות מהזונות העצובות שלי" אינו יצירת מופת. ייתכן שאם הוא היה חושש יותר לגורלו של הספר ולשמו שלו, הוא היה מקדיש לספר הזה את הזמן והמאמץ שהוא ראוי להם, על מנת לסגור את כל הקצוות בו. במיוחד בולט בכך סופו של הספר, שמותיר את הקורא המום מאכזבה ומבלבול, מסרב להאמין שסוף הספר שרירותי ורשלני כל כך. התחושה בקריאת הסוף נעשית מרה יותר כאשר זוכרים עד כמה מארקס מוכשר בחתימת ספריו, כשבראש עומד הסיום המופתי, מלא הרגש והעוצמה, של "אהבה בימי כולרה". למרות חולשה זו, יתרונותיו של הספר מאפילים על חסרונותיו. הפרדוקס קיים גם בספר עצמו – דווקא אותו חוסר בשלות מרגיז לעיתים הוא שאפשר למארקס לכתוב בצורה כה חופשית נובלה כה מענגת, חכמה ומנחמת.