שמייח

אחת הבעיות הקשות שלנו הישראלים, והסיבה להיותנו פרובנציאליים לנצח נצחים, היא יכולתנו העלובה להתגמשות תרבותית. רק ישראלי יוכל להגיע לרומא, ולהתנהג בה כבהמה כנענית מצויה. אמנם "הלו הלו", שירן של האחיות פיק לקדם ארוויזיון, מתכתב יפה מאוד עם הטראש האוקראיני של חנויות המזויפים בתחנה-מרכזית בת-גלים בחיפה, אך אל לנו לשכוח שלמרות התעלקותן של ארצות מזרח אירופה לארוויזיון, עדיין יש לנו עסק עם כמה מדינות שמטפחות סוג של כבוד עצמי.

אחרי שכבר חטאנו בשליחת שרל'ה שרון אל מחוזות הגלאם האירופאי, עלינו לבחון מעט את הפרמטרים המקצועיים, ולדעת להבחין בבדיחה פנימית כשמדובר באחת. שרונה ודניאלה הן דחקה חביבה מאוד, והן אכן עיבו את המושג 'קאמפ ישראלי' עם פריצתן לשוק המקומי, אך אם נמצא את עצמנו עם שתי הטרוליות המאונפפות האלה על בימת הארוויזיון, אנחנו עלולים לסכם את החוויה האוקראינית שלנו עם איזה 'גי'נגס חאן' מביך בידיים, שלא לומר - שמייח. זיכרון ביזארי מגוחך, שכשל מלהביא עמו כל סוג של ניצחון. שם לא מעניין אף אחד מי אב'שלהן, שם הן סתם זוג צפרדעות זייפניות. וכדי להצליח כמו דנה אינטרנשיונל, צריך להיות קוקסינל אמיתי. לא רק להיראות כמו אחד.

גם אם נשים בצד את סיכוייה הגדולים של שירי מימון לזכייה בקדם כמתמודדת הפופולרית ביותר בקרב הצופים הפעילים (משמע - גייז וילדות בנות 12), נסיכת ניצנים היא עדיין הבלונדינית הנכונה ביותר לאירוויזיון 2005. שירה "השקט שנשאר" אולי לא מתוכנת על-פי הנוסחה המוכרת של שירי קדם, אך הוא מצליח לרגש בשלוש דקות קצרות, ולסחוט את יכולותיה הקוליות האדירות של הכוסית המרוכזת הזו עד תום. כאן זה לא כוכב נולד. כאן לא צריך איזו מאמי נינטית שמזייפפת בפינות. כאן צריך מקצוענית.

יניב חלפון

עזבו אתכם משירי מימון. נכון, הבחורה מצוידת בריאות מפותחות ותאוות כיבוש שגורמת אפילו לנפוליון בשעתו להיראות כדוב קואלה עצלן במיוחד, אבל עם כל הכבוד לדרדסית ההישגית, כמוה יש עוד מיליון באירוויזיון. בניגוד אליה, גם מדובר בבלונדיניות אמיתיות שמגיעות משבדיה.

לא לחינם לא זכינו בהישגים מכובדים בתחרות הזמר האירופית מאז ימי דנה אינטרנשיונל. שירים טובים זה מאוד יפה ומאוד נחמד, אבל כדי להשתלט על הפסגה צריך גם איזה גימיק תקשורתי שיקפיץ את תשומת לב השופטים והקהל. ומה יותר טוב מלשלוח שתי אחיות מוכשרות, קאמפיות ושובבות שהפופ זורם בעורקיהן ורוחש להן בד.נ.א. תוך שנייה כבר יעוטו עליהן העיתונאים האוקראיינים מזילי הריר ויפגיזו אותן בשאלות על אבא פיק, יחסי הקרבה בין האחיות והסיכוי לאורגיות המוניות. כמו כן, כמה כיף יהיה לראות את הבנות משתכשכות באור הזרקורים, בעוד האב המדושן וצמא התהילה נמק מאחורי הקלעים ביחד עם מאפרת מרירה.

בנוסף, שירן של הפיקיות מדבר בזכות עצמו. בניגוד לשירי שהנפיקה בלדה משמימה, הלכו האחיות על קו צ'יזי – להיטי עם השיר "הלו הלו" שלאחר שתשמעו אותו פעם אחת, לא תוכלו להפסיק לפזם אותו לעצמכם ברחוב. אם נכסה אותן ברקדניות של אסתי פולישוק, אולי אפילו לא ישימו לב שהן רוקדות כקרפדות.

בשנים האחרונות נהפך האירוויזיון לבית גידול ליצורים טראשיים ולשירי פופ גרנדיוזיים ומשמחים. הבלדה של שירי אולי מתאימה לאירוויזיון אי שם בתחילת שנות התשעים. האחיות פיק, לעומת זאת, מתאימות למילניום החדש ומביאות איתן ניחוח לא מתפשר של טאץ' קוקסינלי, צבעוני וחסר בושה שישים את כולנו על המפה.

יונתן שגיב