סלט וחומוס

      "500 גרם", סיפורים קצרים מאוד לסופשבוע - אסף גברון (מילים) ורענן אליזוב (איורים). סיפור מס. 9

      אסף גברון, רענן אליזוב

      בארוחת הצהריים הזמינו הבנות סלט והבנים חומוס.

      לא תמיד היתה הפרדה כל-כך מוחלטת בין הבנים לבנות. הרבה פעמים היו בנות שהזמינו חומוס, ובנים שרצו משהו קליל והזמינו סלט, ובפעמים אחרות היו בכלל מאכלים אחרים שהוזמנו, שלא היו סלט, או חומוס. אבל רצה הגורל ובאותו יום, יום שלישי סתמי של אמצע השבוע, יום בלי חדשות, בלי מאורעות, בלי התרגשויות, כמעט בלי מזג-אוויר, אותו יום ישבו הבנות בשולחן אחד והבנים בשולחן שני.

      ואז קרה הדבר הבא:
      בשולחן הבנות היו התלחשויות, מגובות במבטים עצבניים לכיוון השולחן של הבנים. תמר, שישבה בשולחן של הבנות, והיתה בחורה חזקה, לפחות כלפי חוץ, בחורה יפה, מצליחה, נשואה, בעלת טבעת נישואין עבה וביטחון עצמי, אמרה לכיוון הכללי של שולחן הבנים: "אוהד, תגיד, אין לך לב?". הבנים הפסיקו לאכול וזקפו אוזן. "אין לי לב?" חזר אוהד על שאלתה. "למה אין לי לב?".

      אז קמה יעל משולחן הבנות, ותוך שהיא מצמידה מפית לעיניה ומושכת באפה, עזבה את המטבחון בו היו השולחנות ובו נהגו עובדי החברה לאכול את ארוחות הצהריים המוזמנות שלהם, כשלא יצאו לאכול צהריים בחוץ. יעל היתה בחורה רגישה, בעלת עור חלק וחיוור.

      "מה זה היה?" אמר גד, בחור שחצן, קצין לשעבר, שהאמין במלוא הכנות שהוא יודע הכול.
      "איזה בן זונה," חזרה תמר. "תראה מה עשית עכשיו. לך תגיד לה סליחה," היא אמרה, ושלחה חיצי זעם משתי עיניה החמות-בהירות לעברו של אוהד.
      "מה עשיתי?" שאל אוהד. גם מי שלא הכיר את הסיפור יכול היה לחוש שאוהד יודע בדיוק מה הוא עשה, ששאלתו היתה לא יותר מהיתממות.
      "לך תגיד לה סליחה," אמרה תמר בפקודה.
      "מה פתאום," ענה אוהד, מה שחשף את העובדה שהוא ידע בדיוק במה מדובר. ואז הוא הוסיף, "איטס א פרי קאנטרי."
      "פרי קאנטרי בתחת שלי!" אמרה תמר והגבירה את קולה ביחידה אחת.

      המשפט הזה גרם לאנשים בשני השולחנות לפרוץ בצחוק. תמר ואוהד הצטרפו לצחוק אחרונים, כי היו שקועים בוויכוח אמיתי, ורגשותיהם היו על סף בעירה.

      בשלב הזה העבירו רוב הבנות את הסלט מקופסת המשלוח לקערה שלקחו מארון הכלים במטבח, שפכו את הרוטב על הסלט, ערבבו בעזרת כף, והחלו לאכול במזלג. לכל אחת מהן היה הרכב אחר של סלט. לאחת היו חתיכות כרובית, אחרת העדיפה זיתים. הבנים קרעו חתיכה מפיתה ואכלו את החומוסים – גם הם היו מגוונים, בתוספות של החומוס, צנוברים, פטריות, בשר – היישר מקופסת הפלסטיק של המשלוח. הם אכלו כמה דקות מבלי להזכיר את מה שקרה. יעל לא חזרה.

      ליד כל שולחן נשמעו קולות נמוכים, פנימיים, שדנו בנושאים שונים. הבנות דיברו על עבודה. הבנים על ג'ים קארי. אחרי כמה דקות אמרה תמר, בקול גבוה יותר, שכוון לבנים, אבל חצי מתפייס, "אתה באמת לא בסדר".
      "מה את רוצה ממני?" אוהד ענה מייד, כאילו חיכה לזה.
      "תשמע," אמרה תמר, עדיין בטון פייסני, "פרי קאנטרי, פרי קאנטרי, אבל אתה יכול לתת קצת כבוד ולא להגיע לעבודה עם הדבר הזה על הצוואר שלך."

      בבת אחת הופנו כל המבטים בחדר לצווארו של אוהד. גם המנכ"ל וסגנו, שנכנסו למטבחון באותה שנייה, הפנו את מבטם לאותו מקום. אוהד לא הסתיר את הסימן על צווארו. להפך, הוא מתח אותו, וליטף אותו בעונג נוסטלגי במשך שתי שניות. אז הוא הוריד את מבטו את הקערה שלפניו, קרע עוד פיסת פיתה, והביא אותה לפיו, כשהוא עוצר בדרך להעמיס קצת. "חרא חומוס", הוא אמר לחבריו לשולחן, "הרג אותי". אוהד היה ירושלמי. הוא הרגיש שהחומוס במערב המדינה לא היה טוב כמו זה שבמזרחה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully