חוות הניסויים של פרנסואה אוזון מתרחבת. לניסוי החדש קוראים "2x5" ועכבריו הם מריון וז'יל, זוג שמתגרש. בתחילת הסרט אנו פוגשים אותם מול שולחנו של עורך הדין המכריז על תנאי הגט, ובסופו נגלה את הנסיבות בהן הכירו. השעון מתקתק כל הזמן לאחור, והזוגיות של הצמד הבדיוני נמרחת לאיטה על המסך בחמישה חלקים החושפים בכל פעם שכבת עבר נוספת שמסבירה למה הניסוי לא הצליח והזוג לא החזיק מעמד.
זו אינה הפעם הראשונה שסרט של אוזון גורם לצופה להרגיש כאילו הוא צופה בניסוי בבני אדם. ב"סיטקום" (1998), שיחרר הבמאי-תסריטאי עכברוש אל תוך חייה של משפחה בורגנית ועקב אחרי התפרקותה. ב"מתחת לחול" (2000) לקח לגיבורה את בעלה, לא סיפק לה הסבר ועקב אחרי התנהגותה. ב"שמונה נשים" (2002) רצח גבר ובודד את שמונה החשודות וב"בריכת שחייה" (2003) הפגיש סופרת קפואה עם נערה בוערת. עיצוב הדמויות, ההבנה והאהבה העמוקה שאוזון רוכש להן, נותנים תחושה כה ריאליסטית עד שנדמה שמדובר בניסוי המתועד במצלמה נסתרת.
המושגים שאוזון בחר לחקור הפעם הם מונוגמיה ונאמנות. האנושות מנסה ליישב את הסתירה שבין דרך החיים הזוגית לתשוקה הבוערת בעצמות, ולא מעט יוצרים משקפים בסרטיהם את הקונפליקט הזה. די להזכיר את "אהבה במקום אחר" האמריקני שניסה את כוחו בהתמודדות עם כוחה של תשוקה, "נטלי" של אן פונטיין ואפילו "שמש נצחית בראש צלול" הלא ריאליסטי שנתן זווית משלו על העניין. החקירה של אוזון את ההתנהגות האנושית מעמידה אותו בשורה אחת עם אמנים נוספים שאינם מחטטים בפצע של עצמם עד זוב דם וכאב ראש, אלא משתמשים בקולנוע כאמצעי לחשיפת האמת והמורכבות האנושית.
הפוך חזק בלי סוכר
"5x2" עושה זאת בדרכו המיוחדת והמקורית של אוזון כשהוא הופך את המהלך העלילתי הכרונולוגי. מי שממלמל "בלתי הפיך" או "ממנטו" יודע על מה הוא מדבר. אבל אוזון, כמו אוזון, מוסיף התחכמות על התחכמות. לא די שחמשת החלקים מסופרים מהסוף להתחלה, אוזון התערב גם בסדר הסצנות בתוך כל חלק. התוצאה היא ערפול זמנים שהצופה יכול לחסר ולחבר כרצונו, ולקרוא בכל פעם טקסט אחר. היופי הגדול טמון בעובדה שבניגוד לסרטי "הפוך" אחרים, הסיפור של אוזון מחזיק מים גם אם מספרים אותו בדרך הישנה והטובה, כלומר מההתחלה לסוף.
חלק ניכר מהיופי שבדמויות צריך לזקוף לזכותם של שני השחקנים הראשיים. סטפן פרייס המקסים ("פעם בחיים") מסתמן כפנים הכי מסותתות בצרפת (שני רק לווינסנט קאסל), ו-ולריה ברוני טדסקי המדהימה והמנוסה מגלמת את התפקיד שלה באופן כה מעורר הזדהו?ת שלא ניתן להתנגד לו עד כמה שתשתדלו. כל זה בצירוף פסקול יפהפה בגוון איטלקי שעיצב פיליפ רומבי ("מתחת לחול", "בריכת שחיה") מביא לחווית הנאה צרופה שלא נפסקת ולו לרגע.
המסקנה של אוזון מניסוי הזוגיות שלו, אגב, היא שלמונוגמיה אין עתיד. השורה התחתונה העצובה הזאת יכולה לזרוק את הצופים לשני כיוונים מנוגדים הכרה בכך שאנחנו כנראה לא עושים את זה נכון, או מסקנה שהמבנה הזוגי לא מתאים לבני אנוש. כך או כך, עצם העלאת הנושא למחשבה בצורה מרתקת ומזמינה כל כך, היא פרס עבור כל חובב קולנוע עם ראש על הכתפיים שרוצה לחשוב על החיים ורק מחפש לכך טריגרים.