קואץ' בתחת

מדי כמה חודשים, כשלחלקים ה"רציניים" של העיתונים היומיים משתרבבת כתבה העוסקת בספורט, מתקבלת פעם נוספת הוכחה כואבת למקומו הנחות בתרבות הישראלית. כשעיתון או מגזין אמריקאיים מבקשים לעסוק בנושא, וזה קורה לעיתים תכופות, הם פונים לאדם שמבין בתחום. על פי רוב הם ימצאו אותו במערכת. קשה למצוא אמריקאי שלא אהד בילדותו קבוצת בייסבול או שיחק כדורסל בשכונה. אחרי הכל, הכותב התיעודי הבולט ביותר בארצות הברית, דייויד הלברשטם, פירסם ספרים על מלחמת וייטנאם והתקשורת האמריקאית לצד חמישה ספרי ספורט, ביניהם הביוגרפיה של מייקל ג'ורדן. הספורט אינו נטע זר בתרבות האמריקאית, כי אם בשר מבשרה.

על המתרחש בישראל תעיד הכתבה "משבר אימון" שהתפרסמה במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות" בשישי שעבר. הכתבה עוסקת בריבוי סרטי הספורט בארצות הברית בעת האחרונה, במיוחד כאלה שבמרכזם מאמנים. הרעיון מבורך, הביצוע פחות. הכתב, אמיר קמינר, אינו מתיימר להבין בספורט. זו נקודת מוצא בעייתית: אדם שמבין בתחום היה יודע שכלל לא בטוח שיש כאן סיפור. סרט ספורט בארצות הברית אינו אירוע חריג. כפי שמצוין בכתבה, רק מעטים מאותם סרטים עושים את דרכם לארץ, עקב החשדנות הבסיסית כלפי התחום בישראל.

למרות זאת, עולים בכתבה מספר הסברים מעניינים, כמו הצורך של החברה האמריקאית בדמות אב, שאותה מייצג המאמן, בעקבות אסון ה-11 בספטמבר. במקביל, מוזכרים גם טיעונים שהם נחלת העבר, כמו זה של אריה מליניאק, שאומר: "השחקנים בקולג'ים לא מקבלים כסף. היחיד שמקבל, והרבה, זה המאמן. כל תעשיית הספורט במכללות סובבת סביב המאמנים. הם הכוכבים...אם יוצא שחקן גדול מקולג' והולך ל-NBA, את הקרדיט הוא נותן למאמן". למרבה הצער, רק שחקנים מעטים יוצאים כיום מהקולג' ל-NBA. הטובים מביניהם מדלגים על המכללה ובוחרים בכסף הגדול של הליגה המקצוענית כבר בגיל 18. מעמד המאמן נמצא בשפל חסר תקדים, קבוצות מקצועניות ומכללות מחליפות מאמנים בקצב מסחרר ופרשות של מתן כסף לשחקני מכללות מתחת לשולחן נחשפות חדשות לבקרים.

סביר להניח שמליניאק פשוט ביקש להציג את התמונה הבסיסית בפני קמינר, גם אם היא אינה נכונה עוד. רק שמאוחר יותר מוליד המפגש בין קמינר ומליניאק סיכום מופרך לכתבה - מליניאק קושר את סרטי המאמנים לפופולריות של הקואצ'ינג, אחד הענפים של המודעות העצמית. "באולימפיאדה באתונה השתתפו עשרת אלפים ספורטאים", מצוטט הפרשן ומאמן העבר, "וכל אחד מהם הגיע עם מאמן. אז איך יכול להיות שבמשחק החשוב ביותר, שזה החיים שלנו, אנחנו עולים למגרש בלי מאמן?".

אוקיי, אז מליניאק אמר. לו היה מופקד על הכנת הכתבה איש בעל ידע בספורט, הדברים היו נשארים על רצפת חדר העריכה. דבר אחד בטוח: קלינט איסטווד לא יצר סרט זוכה אוסקר בגלל אופנה חולפת. אבל לא רק שדבריו של מליניאק פורסמו, אלא שבהמשך מתברר שיש לו אינטרס ברור: מליניאק גם משמש כעת מאמן עסקי למנהלים ולאנשי עסקים: "אני מאמן אותם על פי העקרונות שפעם השתמשתי בהם בספורט, וחלק מהסדנאות מתבצעות במגרש עצמו. אני מלמד את המשתתפים איך לבחור שחקנים, לטפח כוכבים, להתמודד עם הכוכב, להשתמש בשחקני ספסל, איך להכין את הקבוצה למשחק וכמה חשוב שיהיה לך לוח תוצאות...אני גם מלמד אותם שברגע של משבר צריך לקחת פסק זמן ולנהל שיחה קצרה, שבעקבותיה מתנהל מפנה במשחק. מגיעים אלי אנשים שרוצים לחולל שינוי בחיים שלהם והם בוחרים את המטרות והיעדים...בקיצור, כל אחד מאתנו זקוק למאמן כדי להשיג תוצאות".

כך, במילים אלו, מסתיימת הכתבה. הבנתם את זה? גם אתם זקוקים למאמן כדי להשיג תוצאות, אז למה לא לפנות לאריה מליניאק. למי שלא זוכר, הכתבה עסקה בסרטי ספורט. למרבה האירוניה, מליניאק פגע בנקודה מעניינת. כי על פי רוב, סרטי ספורט מציירים תמונה מעוותת של עבודת המאמן. מרבית הסרטים הם מוצרים הוליוודיים שמחפשים את רגע הקתרזיס, את רגע המהפך, והם מבליטים את הפן הרטורי והדמגוגי בעבודת המאמן. את הנאום חוצב הלהבות בחדר ההלבשה, שבעקבותיו טורפים השחקנים את המגרש. כך גם אנשי הקואצ'ינג, שרוצים לשלוח את חניכיהם לכבוש את עולם העסקים. אלא שבפועל, הדברים מורכבים בהרבה. פיני גרשון לא מנצח בזכות שיחות מוטיבציה. פיל ג'קסון, בניגוד למקובל לחשוב, לא ניצח בזכות אמונתו בזן. ז'וזה מוריניו הוא טיפוס שאלף מאמני קואצ'ינג לא יצליחו לעצב. גם ביל גייטס, או גיל שווייד.

אבל למליניאק יש את היומרה לשנות אנשים בעזרת כמה משפטים. הוא עולה על הגל של העידן הקפיטליסטי, זה שבו כולם צריכים להצליח כדי להישאר במשחק. אלא שעל פי רוב יצליחו אלה שבנויים להצלחה, והיתר ישארו מאחור. אף פסק זמן לא ישנה זאת, כפי שרק מעטים הם פסקי הזמן שמכריעים משחקי ספורט. מרבית המשחקים מוכרעים בזכות עבודה מפרכת באימונים, המשולים אולי לטיפול מעמיק אצל פסיכולוגים מוסמכים, ולא אצל גורמים חסרי הכשרה. מליניאק, כדאי לציין, לא היה מאמן מצליח במיוחד. הוא קצר הצלחות יחסיות בהפועל רמת גן והפועל חולון בתחילת שנות ה-80, אבל ב-1984 פוטר מנבחרת ישראל אחרי קדנציה קצרה וכושלת, ובסוף שנות ה-80 פרש כליל מאימון אחרי שקבוצתו, רמת השרון, הידרדרה לתחתית. אז הוא עבר לפרשנות, ועכשיו לקואצ'ינג. אולי, אם היה לו קואץ' צמוד באותה תקופה, התוצאות היו שונות. במחשבה שניה, כנראה שלא.