אוהבים את קין? מאותגרים על ידי קולדפליי? מחכים לאלבום חדש של אירייז'ר? אם התשובה היא כן, כדאי שתעבירו את העיניים שלכם למקום אחר. אם לא, כדאי שתקשיבו לאלבום החדש של מארס וולטה. ייתכן שאתם כבר יודעים למה לצפות בעקבות אלבום הבכורה המצוין שלהם, האי.פי שקדם לו, או הפס-קול שהוציא בשנה שעברה חצי מהצמד, עומר רודריגז לופז, אבל הפעם מדובר באתגר חדש לחלוטין.
הפעם מדובר באלבום קונספט שנכתב בעקבות יומנים שנמצאו על ידי אחד מחבריהם (שהספיק למות ממנת יתר) המתארים חוויות של בן מאומץ. וגם בקטע אחד בן 77 דקות, המתחלק לחמישה חלקים (המתחלקים בעצמם למספר קטעים). בהתחשב בכך שכל שיר של עומר רודריגז לופז וסדריק ביקסלר זבלה עלול להכיל ג'אז, בלוז, קראוט רוק, pאנק, fאנק, אמביינט, מטאל, סאונדים מוזרים, מוזיקה לטינית ויותר טוויסטים ורבדים מוזיקליים ממפעל חיים של מוזיקאי ממוצע, מדובר בשאפתנות מעט בעייתית. החידוש באלבום הזה הוא בכלי הנשיפה, שהופכים בחלק מהקטעים, כמו למשל בחלק השישי של הקטע האחרון (בן החצי שעה), לג'אז אוונגרדי. הגרנדיוזיות והדרמטיות נמצאות, כמו באלבום הבכורה, בקצה הסקאלה. מלבד הסינגל המצוין "The Widow" קשה לחשוב על עוד קטע שיכול להתנגן במקום שהוא לא מערכת ביתית. הקטעים כאן הם ארוכים, מורכבים ובנויים מפיסות מוזיקליות המתחברות ליצירה אחת. זהו אלבום פרוגרסיב לאנשי הארדקור אניני טעם. נכון שקשה אפילו לדמיין דבר כזה, אבל מי אמר שזה אמור להיות פשוט, או שמוזיקה צריכה להיות דבר קל לתיאור. בטקסס, המקום שבו נולדו מרס וולטה (ועוד קודם לכן ההרכב שממנו הגיעו אט דה דרייב אין) גדלים מוזיקאים שחושבים אחרת. ביקסלר זבלה ורודריגז לופז הגיעו משם וחיים מאז הפירוק של אט דה דרייב אין על קו התפר שבין יומרנות לגאונות. אם אתם מבקשים מהמוזיקה שלכם לאתגר אתכם ואתם לא נרתעים מאלבומי קונספט או מריצים קדימה בקטעים שעלולים להמשך חצי שעה אז, טוב, הבנתם מה אתם צריכים לעשות.
מארס וולטה, "Frances The Mute" (הליקון)
מי אמר קינג קרימזון ולא קיבל?
4.3.2005 / 9:32