חגיגה של אמנות גוועת

את עונת הטקסים שסיים האוסקר אצל האמריקאים, מסיים אצלנו טקס פרסי התיאטרון ששודר אמש והתרחש בצהרי יום שישי. אולי כאן מתגלמת מהות הטקס כולה. הלא, איזה טקס פרסים שמכבד את עצמו משודר באיחור של יום לאחר שנערך. נטול מתח, נטול התרגשות, חסר את הראשוניות שהופכת את כל העסק למעניין. התיאטרון הישראלי, על אף הטענה לפופולריות העקבית שלו בקופות, לא באמת מעניין את צופי ערוץ 2 ואת צרכני זוהר הטקסים. אי לכך ובהתאם, הטקס ששודר אמש היה חגיגה של אמנות גוועת וככזה הוא היה מצויין.

האלמנט הבולט והמשמעותי ביותר שליווה את הטקס לכל אורכו היה מודעות עצמית, כזו שיש רק לשחקנים. אנשי עולם התיאטרון הישראלי יודעים שהם חלק ממערכת שנידונה לכלייה בעולם הטלוויזיה המסחרית והקולנוע ההוליוודי. הם יודעים שאחוז ניכר מהצופים בערב הגדול שלהם לא ראו את רוב המועמדים על הבמה אך את חלקם הם מכירים היטב מהטלוויזיה. בהתאם, פתחה את הטקס גלית גיאת בברכה ל"חובבי התיאטרון, ואלה שפתחו את הטלוויזיה במקרה", לבטח יודעת שהאחרונים מהווים חלק גדול יותר מהצופים, אלה שלנצח יזכרו אותה כאתי מ"שמש". כך גם הזוגות שניגשו אל הדוכן למלאכת הענקת הפרסים היו זיווגים טלוויזיונים מוכרים כדוגמת שרית וינו אלעד ורמי הוייברגר מ"הבורגנים" ועוד רבים וטובים.

מה לעשות והרפרנס היחיד שאבטיחי הטלוויזיה מסוגלים לקלוט הוא כזה שמקורו בשער של פנאי פלוס, החברה מהתיאטרון יודעים גם את זה וברומא, אתם יודעים, אוכלים פיצה. מה שהפך את הערב למוצלח היתה אותה מודעות מרירה, שונה כל כך מההתבכיינות של אנשי הקולנוע הישראלי בטקס שלהם. משלימה אך עוקצנית. כזו שבאה לידי ביטוי הולם במיוחד בדיאלוג הציני והמשעשע של מוני מושונוב ומיה דגן בדבר ההפרגון הרב השורר בין שחקן לחברו ומשכורות העתק לעוסקים בתחום.

בנאום מרגש למדי, סיכם את הלך הרוח שמעון ישראלי, שזכה בפרס על מפעל חיים. ישראלי תיאר בפיוטיות את סיפור חייו של גוזל שבעת בקיעתו מהביצה מצייץ במרדנות בכל כוחו ומשוכנע שהוא עוד ישיר אחרת מכולם ולעולם לא ייזדקן. הסוף מוכר לכולם ועל התיאטרון המתמסחר והפוליטיקה שבחובו אין צורך להכביר מילים.

הטקס, כשידור טלוויזיוני, נהנה מיתרונותיו של השידור המוקלט ונעדרו ממנו רגעים מביכים שמקור רבים מהם בחולשות השידור החי. הוא לא היה מביך, כדרכם של טקסים רבים כל כך במחוזותינו, הוא זרם והיה נעים לצפייה. כמעט שלא היה רגע אחד בו נאלצתי לנוע בכסא בחוסר נחת. מוני מושונוב ומיה דגן היו מקסימים כדרכם, הבימוי היה מדוייק, האווירה נמנעה ממופרכות, מגישי הפרסים עברו על הטקסט ולא נתקלו בו לראשונה בפרומפטר, נו שחקנים. אך מה שאולי בלט בטקס אמש וזהר לנוכח התקרית הטלוויזיונית האחרונה מבית היוצר של הערוץ הראשון, היה העברית. נראה כאילו זמן רב עבר מאז נצפה שידור רהוט ותיקני כל כך מבחינת ידיעת השפה. ספק אם מורן אטיאס היתה יושבת בקהל היא היתה מבינה מילה, אבל, בטח מישהו היה מתנדב להסביר לה. אולי היא אפילו היתה מקבלת תפקיד בבית לסין, הרי בכל זאת עדיין מדובר בטקס בו ניסים אלוני ("לוקאס, הכלה, צייד הפרפרים והמוות") הפסיד לענת גוב ("עקר בית").

כן, נדמה שתרבות הדוגמגישים חדרה גם אל התיאטרון. מסתבר שיש המון חתיכים בתיאטרון, שלא לומר כוסיות. הדור החדש הוא לא חסר בכישרון אך יפה מידי. התבוננות בצעירי הבמה לצד הוותיקים מגלה את הפער. אך גם בכך טמון קסמו של הטקס. רק בערב הסיכומים של עולם התיאטרון, בניגוד לאחיו הנוצצים מהקולנוע, המוזיקה והטלוויזיה, נדמה שעוד ניתן לפגוש בישראל הישנה: תיקי דיין, יוסי בנאי, אורנה פורת, חנה מרון וחבריהם ואף אחד לא יודע לשאת דברי תודה כמו יוסי בנאי. אף אחד, אין מה לעשות.