פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שניים סינים עם צינור גדול

      ישבו לצד הכביש ואוננו בקול גדול. חיים פינקלמן על "מחצלת הבשרים", קלאסיקה פורנוגרפית סינית ומשעשעת

      איך קורה שספר שעוסק בסקס זוכה לכבוד והכרה? כיצד פורנוגרפיה הופכת לספרות יפה? מה צריך להתווסף לה ועל מה היא צריכה לוותר? מ"יסוריה של ז'וסטין" של המרקיז דה סאד, דרך "ונוס בפרווה" של פון זאכר מאזוך ועד "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי - בכל אחד מהטקסטים הפורנוגרפיים אבל גם הקנוניים והמוערכים הללו ניתן לראות שההקשרים החברתיים והתרבותיים שמתוכם נכתבו ונקראו ניצחו, בעצם, את הזימתיות הפרועה שלהם. כי כיצד, לעזאזל, חובבי ספרות שכמותכם, אפשר לקרוא את סאד ללא סאדיזם, ופסיכואנליזה, וקצת רקע היסטורי על צרפת במאה ה- 18? ואם חשבתם שאפשר להתענג על התיאורים הציוריים של הגבירות של מאזוך ללא ידע מקדים על ספרות גותית ועל דעתו של דלז בעניין, כמובן שנחלתם אכזבה. ספרות פורנוגרפית "איכותית", מה שנקרא, היא ספרות שאפשר לקרוא ברצינות רק עם לפחות תואר אחד או שניים במדעי הרוח, וגם אז, חרמנים יקרים, את התאווה תספקו לעצמכם לבד. כאן יותר חשובים ההיבטים הקוויריים החתרניים והמחויבות הפוליטית לנזילות מיגדרית.

      לכן, יש משהו מאוד כיפי בתרגום החדש לעברית של "מחצלת הבשרים", הרומן הארוטי של הסופר הסיני לי יו' מהמאה ה-17. מאה 17 אמרנו? ליתר דיוק - תקופת שושלת המאנצ'ו. ומה טיבה של שושלת המאנצ'ו? זהו, שאין לי, או לרוב הקוראים המשכילים או הלא משכילים של הרומן הזה שום מושג. עבור הקורא המערבי הציוויליזציה הסינית, על כל פארה ומורכבותה, היא עדיין בסופו של דבר לא יותר מאקזוטיקה ברוטב חמוץ מתוק, עם ניחוח רענן של פרח הלוטוס, ואולי קצת ידע על קונפוציוס. אבל זה גם כל הכיף בעניין - זימתיות אסייתית בלי שום צורך בהקשרים תרבותיים מוכרים, ידע היסטורי נרחב או מחויבות לתיאוריות של הוגים צרפתיים בני זמננו. אחרי הכל, מה זה משנה אם הרומן הוא מהמאה ה-17, או מהמאה הראשונה לפני הספירה, או מראשית המאה העשרים? עבור רובנו, לפחות, להיכנס אל הפואטיקה של לי יו' זה קצת כמו להיכנס אל עולם עתידני מוזר, או אל סיפור פנטזיה מסתורי, או אל אגדה ישנה על ארץ רחוקה, עם טוויסט מיני בוטה.

      הגדלת זין בחינם

      ואכן, אם בכל זאת נשווה את "מחצלת הבשרים" אל ספרות מערבית מוכרת, נראה שהעלילה של הטקסט הזה דומה מאוד לאגדה. מעשה בווי-יאנג, צעיר סיני יפה ושאפתן, אשר מבקש להכריע בין התמסרות לחיי הרוח וההתנזרות, ובין השתקעות בהוללות ובהפקרות. נכון, הוא בוחר באופציה השנייה, כאשר הסופר חוזר ומתריע שזוהי בחירה שווי- יאנג בסופו של דבר יצטער עליה, מכיוון שהיא תוביל אותו רק אל סבל ומכאוב. אבל לפני העונשים - כיף חיים. בעזרת מידע סודי של מעין מכשף, וי- יאנג מגדיל את איבר מינו (המכונה, דרך אגב, "הון בסיסי"), ויוצא לכבוש את תאוותיהן של נערות יפות, ובדרך גם של נערים פתיים. האם התוצאה סקסית? ובכן, איבר מינו בר- המזל של וי- יאנג, מתואר כ"לבן כמרגלית השורש/ קצהו אדום רענן/ סביבו פזורות נימי עשב/ סיבי משי מתחת לעור" (עמ' 80). זהו אמנם תיאור של האיבר לפני הניתוח הפלאי, אבל תיאוריהן של הנשים עוד פחות חושניים, לפחות בסטנדרטים מערביים עכשוויים, ועל פי רוב הם מזכירים תיאורים מוזרים מעולם הביולוגיה. "דלתות הנקבה הגירו מיצי תאווה", למשל, אם נזכיר מצב שכיח שהנשים בספר מצויות בו.

      אז אם תיאורי הסקס בספר, אפעס, קצת מתפספסים, מה בכל זאת עושה את "מחצלת הבשרים" לקלאסיקה פורנוגרפית? ובכן, התיאורים המיניים אולי לא כל כך מושכים, אבל כבר מהדוגמאות של תיאורי ה"הון הבסיסי" של וי- יאנג ניתן לראות שהם רוויים בהומור ייחודי. ההומור הזה מלווה את הספר כולו, לעיתים הוא מוסיף בכל זאת לתיאורים המיניים איזה דוק סקסי, ובשאר הזמן הוא מעניק למוסר ההשכל של העלילה פרספקטיבה מעניינת: האם באמת חושב המחבר שדרכו הרעה של וי- יאנג מובילה לסבל ולמכאוב? האם באמת ניתן לבצע את ההפרדה בין הרוח והחומר? וכאן, בטעימה ממה שניתן לזהות כחוכמה סינית עתיקה ושובבה, טמון לא מעט מסוד קסמו של הספר. שאר הקסם מופיע מעצם הקריאה בפורנוגרפיה ספרותית "גבוהה", אשר איננה מצריכה ידע מעמיק בתיאוריות קוויריות. קריאה חופשית וסקרנית בטקסט זר, מצחיק, קסום ולא מעט סתום, אשר גם אם בסופו תאוותנו לא תהיה בידינו, עדיין נישאר עם כמה סימני שאלה.