קייזר צ'יף, מרסדס סוסה

תקופה מוזרה היתה תקופת הבריט-פופ. הגלאגרים נחשבו ללהקה הכי טובה בעולם לא רק בעיני עצמם, מנסון נחשבו ללהקה לגיטימית וטוני בלייר הביא את הז'אנר לקהלים רחבים ולא צפויים כמו, למשל, מועצת הביטחון של האו"ם. כל מה שהיה צריך כדי להיות להקת בריט-פופ זה שני אלבומים של דיוויד בואי ומעט כשרון. היום כל זה נשמע כמעט כמו סיפור מהאגדות. היום הבריטים מתייחסים לבריט פופ כאל תרמית שנמשכה יותר מדי זמן. גם לנו לא יהיה קשה להבחין בכך שהבריט-פופרס האחרונים שנשארו רלוונטיים הם אלו שהתרחקו מהז'אנר (בלר, וכן, גם טוני בלייר). אם מתעלמים ממה שקרה בסופו של העשור הקודם, מאלבומים כמו השלישי של אואזיס או ממה שמניק סטריט פריצ'רס הפכו להיות, ניתן לומר שבתחילת התקופה יצאו כמה אלבומים ממש טובים. אם אתם צריכים תזכורות אתם מוזמנים להאזין ל"פארקלייף" של בלר, "דה הולי בייבל" של המניקס, ועכשיו אתם יכולים להוסיף לרשימה גם את האלבום החדש של קייזר צ'יפס.

מי שעוקב אחרי המדור הזה, שמע עליהם כבר בסינגל הראשון "Oh My God", שנשמע כמו הכלאה בין סופרגראס והבטא-בנד, ויצא לפני קרוב לשנה. את "Oh My God" תוכלו למצוא כעת בגרסא חדשה, מעט פחות טובה, שהופקה על ידי סטיבן סטריט (בלר, הסמיתס). מי שלא תפס אותם בסינגל הראשון וצפה ב-MTV2, לא יכול היה לפספס אותם ב-"I Predict A Riot" המצוין. גם אותו תוכלו למצוא כאן. וטוב שכך.

הקייזרים מגיעים מלידס, נקראים על שם קבוצתו הקודמת של אחד מכוכבי לידס יונייטד ומנהלים בשעות הפנאי את אחד המועדונים הפופולריים בעיר. הטקסטים שלהם, אולי בהתאם לעיסוק המשני, נשמעים כמו משהו שנכתב אחרי עשרה בקבוקי אבסינת או במקרה הממש גרוע, אחרי האנג-אובר שהגיע בעקבותיו. איך שלא יהיה, אלבום הבכורה שהוציאו עכשיו הוא אלבום מעולה. נכון, הוא מורכב משלושת הסינגלים מהשנה שעברה, מהבי-סיידים של אותם סינגלים, וממעט שירים חדשים באמת, אך התוצאה הסופית יכולה להיחשב בקלות כאוסף להיטים. מ-"Everyday I Love You Less And Less" הכיפי שפותח וקובע את הטון של האלבום הזה, דרך "You Can Have It All" הביץ' בויזי, ו-"Saturday Night" שנשמע כמו משהו בין בלר וסופרגראס. די ברור מה אין באלבום הזה: אין בו אמירה אמנותית משמעותית, אין בו טקסטים מבריקים שמביעים ביקורת חברתית בצורה צינית ושנונה, אין בו שום צורה של אקספרימנטליות, ומה שמפצה על כל זה, הוא העדרם של שירים לא טובים. "Employment" יעשה לכם מצב רוח כל כך טוב, עד שאחריו תרגישו כאילו עברתם ניתוח והשתילו לכם סמיילי במקום פרצוף. אם אתם משתמשים בפרוזאק, אקסטזי או בגז מזגנים, תשכחו מהכל. נסו להשיג את האלבום הזה, מהר.

קייזר צ'יפס, "Employment" (יבוא, B-Unique)

בפעם האחרונה שמוגוואי היו בכותרות, זה היה כשפרנץ פרדיננד הצהירו עד כמה הם שונאים אותם (סקוטי לסקוטי - סקוטי), ומיד אחר כך, כשבלוק פרטי הצהירו עד כמה הם היו רוצים קריירה בדיוק כמו שלהם (ומייד הזמינו מהם רמיקס). זוהי דוגמה לשתי גישות מוזיקליות ופילוסופיות מנוגדות. אחת רוצה לעשות מוזיקה כיפית שתגרום לבנות לרקוד והשנייה מעונינת לעשות מוזיקה מאתגרת ורצינית שתגרום לכל מי ששומע אותה לרצות לירות בעצמו או לחילופין, להקים להקה. הפוסט-רוק של מוגוואי נע תמיד על הסקאלה שבין העוצר נשימה והמשעמם להפליא, והוא נחשב תמיד כנכס עבור קולנוענים. כעת, שנתיים אחרי אלבום האולפן האחרון שלהם, הם משחררים מעין מיטב הלהיטים המיועד למעריצים אדוקים, אסופה של קטעים שהוקלטו בתוכניות הרדיו של ג'ון פיל וסטיב למאק מהבי.בי.סי. ניתן למצוא כאן כמה מהקטעים הטובים ביותר של החבורה הסקוטית: את "Hunted By A Freak" המרהיב מהאלבום האחרון שלהם, את "R U Still In 2 It" המצוין, את "Like Herod" בן ה-18 דקות שיכול בקלות היה להיות קטע של גוד ספיד יו בלק אמפרור ואת "Secret Pint" עם כלי המיתר והתחושה הגותית, שמראה איפה סיגור רוס רשמו לעצמם הערות, ומדוע רוברט סמית ניסה פעם לכתוב אלבום שנשמע כמו מוגוואי.

אם אתם אוהבים אותם, אין ספק שתאהבו גם את האלבום הזה. אם אתם לא מכירים אותם, תשתדלו לא להודות בכך בפורום שמלא באנשי אינדי, וגשו מייד להשלמות מהדיסקוגרפיה. כך או כך החיים שלכם בסכנה.

מוגוואי, "Government Commissions" (אן.אם.סי)