אופטימיות זעירה

אזהרה: בביקורת הבאה לא מוזכר כלל שמו של ארקדי דוכין.

כבר כמה שנים שלמיכה שטרית יש קטע עם קיץ. תמיד הוא בים, תמיד חם לו ומזיע, וגם שמה המפורש של העונה דופק אצלו הופעות אורח הרבה יותר מפעם אחת. גם המוזיקה שהוא עושה היום, אור לאלבום הסולו השלישי שלו, מאוד קיצית. תמיד יגעה, תמיד מפויסת, עמוסת גיטרות חשמליות שתמיד עייפות. כבר כמה שנים ששטרית מנסה להגיח מחדש כמי שהשיל מעליו את המלנכוליה החורפית של "אם כבר לבד" והתיישב עם סיגריה וכיסא נוח מול השקיעה. החדשות הטובות הן שהפעם זה מצליח לו יותר מתמיד.

אמנם "שלהי קיץ" אינו חף מהחוליים של אמן שהתבגר ורץ לספר לחבר'ה. שירים כמו "יום טוב", שלוחצים חזק מדי על דוושת האופטימיות, חושפים רפיון בחדות הטקסטואלית (לרוב המאפיין החיובי הבולט של שטרית) וקטעים שנגררים ללופים אלקטרוניים בנאליים ומשחקי מיקס מיותרים מאבדים מהחיוניות הטבעית שלהם. אבל בניגוד ל"סנטיאגו דה קובה", הסולו הקודם של שטרית, מר מלנכוליה מצליח הפעם לשכנע שהוא באמת עשה סוויץ'. האיש שהצטיין בישיבה על תו אחד מפגין הפעם שמחה פשוטה בלחנים כיפיים, כשבדרך הוא מוותר על הדיבור-שירה הצרוד שהוא מזוהה איתו לטובת קול צלול יותר, נעזר בברי סחרוף לצורך התבלון הפסיכדלי ומאפשר ללואי להב לנצח על עבודת ההפקה הכי שלמה ומוצלחת שלו בזמן האחרון. הכל, החל בביצוע המחודש ומלא האהבה לאריק לביא וכלה בשיר הנושא המחויך, משדר רוגע והשלמה עם הפנים הקשות של המציאות, שלמרות שהיא נוכחת ברקע, שטרית מצליח לסחוף את המאזין אל צידה המואר. מובן שהאתוס של הרוק-אנ'-רול תמיד מעדיף את היוצרים שלו ברגעי הקריסה והשבר, אבל דווקא בגלל זה "שלהי קיץ" הוא באמת הישג מכובד. מצליח להיות קיצי ואופטימי בלי לאבד את העניין והיושרה, לשדר נמנום בלי לוותר על הדרייב. אלבום פשוט מאוד שאוהב את העולם, ומשום מה, כנגד כל הסיכויים, העולם אוהב אותו בחזרה.

מיכה שטרית, "שלהי קיץ" (התו השמיני)