להוציא את הבלוק מג'ניפר

אם רק נאמין לעשירית מהסיפורים שמסתובבים על לופז, התגלשויות על כל סוויטה מפוארת בעולם, קנייה של ריסים מפרוות שועל באלפי דולרים והתעמרות יומיומית ועקבית בעוזרות האישיות והמושפלות שלה, הרי שאין ספק שג'ני היא סופר-כלבתא מליגת האלופות. אם נשפוט על פי "Rebirth", אלבום האולפן הרביעי והדי מאכזב של הגראציה מהברונקס, הרי שדיווה אמיתית היא עדיין לא, אך אין זה אומר שאפשר לזלזל בג'יי-לו, הפרחולה שנסעה בילדותה בקו מס. 6 והפכה בבגרותה לתאגיד עסקים שמגלגל מיליונים ממכירת אלבומים, בשמים, איפור, בגדים ומה לא.

אין זמרות רבות כיום שהוצאת אלבומן תיחשב כאירוע תקשורתי מהמעלה הראשונה ולג'יי לו מגיעה כל מצלמה שמכוונת לעברה. לאורך התקדמות הקריירה שלה, גילתה ג'יי לו חושים עסקיים מחודדים יותר משל דונלד טראמפ. אין עסקינן פה באיזו פקאצת פופ שמנווטת כבובה על ידי מנהליה. לופז יודעת לתפעל את עולם המדיה מכל צדדיו האפשריים. בכל זאת מדובר פה בשועלה עסיסית ששכללה את תדמית הריץ' ביץ' לכדי אמנות ומיקססה עצמה לדעת עם כל שחור מהגטו הרבה לפני שאגילרה בכלל ידעה לאיית את השם מיסי אליוט.

חושי הטרף של לופז לא הטעו אותה גם הפעם וב"Rebirth" היא ממשיכה להסתובב בטריטוריות שחורות מתמיד כיאה לעולם שבו הבילבורד נשלט כמעט לחלוטין על ידי אנשי ההיפ-הופ והאר-אנ'-בי. בהתאם, אלבומה מלוטש ומשויף בעזרת כל טרנד אפשרי ומופק על ידי שמות כמו ביג בוי, טימבאלנד, רודני "דארקצ'יילד" ג'רקינס ועוד. לאור צליל ה-Fאנק שמאפיין חלק משירי האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון והמעולה "גט רייט", אפשר לשער בבטחה כי ג'יי-לו שכשכה בג'קוזי שלה לא מעט לצלילי אנדרה ושלל הפקותיו. באלבום מסתתרים עוד ניצחונות פופ דוגמת "צ'רי פיי" בעל השיק הפאולה עבדולי, "U Got Me", סרנדה פאנקית ומדביקה במיוחד ו-"Step Into My World" עם הטוויסט האוריינטלי.

אך הסינגל המפתיע והיציאות המגניבות אינן מכסות על גודל האכזבה שאותה אפשר לסכם במשפט אחד: מעט מדי להיטים. בובה, לאן נעלם הכיף? איפה הפרחיות המצועצעת והלא מתפשרת של ג'ני מהבלוק? לאן הלך הצליל הדיסקואידי של "Waiting For Tonight" האלוהי? איפה הווייב המחרמן של "איינט איט פאני"? במקביל, האלבום החדש אינו מהווה לידה מחדש. לופז לא עטתה על עצמה פרסונה מוזיקלית חדשה - היא ממשיכה לעשות את מה שעשתה תמיד, רק פחות טוב. דווקא בגלל ההפקה המתוקתקת מתמיד נשמע קולה של לופז שטוח כציוציו של גוזל שנדרס.

אלו מסקנות קשות ומבאסות, כי ג'יי-לו היא הפרחה האולטימטיבית, שלצליליה תרצה לרקוד, ואיתה תרצה לחגוג, אבל מה לעשות, היא חסרה את החושניות החייתית של ביונסה, את הוורסטיליות ויכולת הפענוח התרבותית של מדונה או את היכולת הווקאלית המרשימה שיכולה לעזור להפוך אפילו דחלילה כעורה כמו סלין דיון לנסיכה. כוסית-על, שחקנית לעת מצוא, זמרת, רקדנית ומגה-סליבריטאית, ועדיין האלבום החדש של ג'ניפר מספק מקסימום שעת ספונג'ה אחת, חביבה ותו לא.