זה נראה לי מודבק

בכדורגל יש לתופעה הזו שם: המגן התוקף, מבכירי השחקנים בליגה, מעביר אל הקשר, מטאור צעיר בשמי הספורט המקומי, שחותך דרך שניים ומוסר ישירות אל החלוץ בעל מגע הזהב. אבל משהו מתפקשש בדרך, הם לא מבינים אחד את השני והכדור מדדה, בקושי, אל קו החוץ ולא מגיע לעולם ליעדו. הפרשנים יסבירו מאוחר יותר שחומר השחקנים טוב, אבל מה לעשות, חסר דבק.

העטיפה לבדה יכולה לגרום לך לרצות לשמוע את אלבום הבכורה של דבק. לא שהיא כל כך יפה, העטיפה; פשוט, מזמן לא ראינו חברת תקליטים גדולה כמו אן.אם.סי משחררת לאוויר העולם הרכב כזה, הרכב שמצטלם בפשטות עם גיטרה, באס, תופים ופסנתר. איך קראו לזה פעם? להקת רוק. ודבק הם ממש להקת רוק מהסוג הקלאסי, עם ארבעה חברים ששניים מהם, בועז ריינשרייבר וגדי רונן, מתחלקים בכתיבת השירים. אבל – ולמרות שאין ספק שניתן לשמוע בפרי הביכורים שלהם הרבה כישרון גולמי – במבט רחב, מדובר בעבודה מפוקששת מהיסוד, כזאת שהפוטנציאל המוצלח שלה נרמס על ידי שיקולים מוטעים, אי הבנות והעדר יד מכוונת.

דבק רוצים להיות מטיפי תוכחה, נביאים בשער לתופעות חברתיות מסוכנות, אבל מאבדים את עמוד השדרה של המוזיקה בשעשועי אולפן ועיבודים אפויים מדי, כאילו אף אחד לא באמת ידע איך לגבש בצורה אפקטיבית את רסיסי היכולת לרצף של טרקים עם כוח. בשירים כמו "אין לו", ההוקים המידבקים והלחץ בגיזרת הסנר-דראם עוד הופכים את זה לנסלח, אבל חלק מהשירים האחרים, נניח, "זמן עובר" או הסמי-להיט "פשוט ונאמן", מולכים, אולי בעל כורחם, אולי בלי כוונה, אל רחוב המכבש הגלגל"צי פינת עברי לידר. שירים שביקום אחר היו יכולים להיות, אולי, המנוני רוק של הרכב אלטרנטיבי נשכני הם בגלגול הנוכחי לא יותר מרגעי קיטש מתמרחים וסמיכים, איך לומר, כמו דבק (אגב, תגידו, לא חשבתם בכלל על מה שמבקרי מוזיקה יכולים לעשות לכם עם שם כזה? ממש הרמה להנחתה).

דבק, "דבק" (אן.אם.סי)