אני נשבר

פסטיבל הקולנוע הבריטי חלף עבר לו, אבל אצלנו נוחתים גלגליו של סרט בריטי מ-2003 שמקומו במסיבה נפקד. קוראים לו "שבועת השחקנים", ובמקום לפמפם בידור נטו, הוא מתיימר לומר משהו על תפקידה של האמנות ובמיוחד על הנגזרות שלה שעוסקות בסיפורים - כלומר תיאטרון וקולנוע. ועד שסוף סוף מגיע סרט כזה, הוא שם לעצמו רגליים והופך למייגע ומעייף.

העלילה מבוססת על רומן מאת בארי אנסוורת, ומתרחשת באנגליה מוכת המגפה השחורה. ניקולס (פול בטאני) הוא כומר שנאלץ להמלט על נפשו בשל ניאוף, וחובר לקבוצת שחקנים נודדת בראשותו של מרטין (ווילם דפו). ביחד הם מגיעים לעיירה בה עומדת להיתלות אישה שחשודה ברצח נער. ההצגה התנ"כית והלא אקטואלית של התיאטרון הנודד נדחקת הצידה לטובת זן חדש של הצגות – המחזה של השתלשלות הרצח, ועל ידי כך סיוע לחקירה ולמציאת הרוצח האמיתי.

מעניין לראות שההצגה הראשונה אותה מעלים השחקנים היא פרשנות פשטנית למדי לסיפור אדם וחווה בגן עדן. מכיוון שהם לא מעיזים להפיח חיים בטקסט המקראי בצורה שתיגע בחיי האנשים, הציבור משתעמם ומצביע ברגליים. מיתוס מנותק על חטא קדמון לא מעניין אף אחד, העם רוצה שהתיאטרון ישמשו לו ראי, יגיד להם משהו שהם עוד לא יודעים על עצמם ועל החטא העכשווי שלהם. מסתבר שבניגוד לדעה הרווחת, המקבילה הימי-ביינימית למסעודה משדרות רוצה לחשוב, ולא להתייבש מול קולבים אנושיים בפריים טיים. כשההצגה השניה עולה ורצח הילד מקבל במה, הקהל מגלה עניין – הוא מתרעם, מתעניין ומשתתף. העם דורש מהאמנות הפופולרית לנהל איתו דיאלוג ולא לשבת במגדל השן שלה ולגרבץ.

אנשים זקוקים לסיפורים משתי סיבות סותרות. הסיבה הראשונה היא – כדי לא לחשוב. כך מעידים התורים הארוכים בחנויות השכרת הסרטים שנפתחות כפטריות אחרי המטריות, או הרייטינג של מופעי בידור שמנפקים לנו הוד זכיינינו. הסיבה השניה, אומר "שבועת השחקנים", היא בכל זאת, כדי לחשוב.

למרות (ואולי בגלל?) המטרה הנשגבת והמשנה הסדורה, "שבועת השחקנים" נמתח כמו גומיית רוגטקה משומשת. פול בטאני ("ווימבלדון") מתחיל מצוין אבל גולש יד ביד עם התסריט לקלישאות. הסיפור האישי וסגירת המעגל של הכומר הנמלט עם גורלו הופכים את הסרט לעיסה דידקטית. האמנים של "שבועת השחקנים" הגיעו כדי להפנות אצבע מאשימה אל הממסד המושחת – הכנסייה והשלטון, אבל סיפורו של הכומר מפוזר מלמעלה במלאכותיות מעייפת. איש הדת הנזירי שחטא בתאוות בשרים וחייב לכפר על כך מביא אל המרקע סאב-טקסט נוצרי תלוש ומרתיע, דווקא בסרט שיוצא נגד אמנות בשימוש ממסדי.

חובבי הסרטים התקופתיים ישמחו לדעת שהביצועים הטכניים טובים לאין ערוך מהסיפור עצמו – הצילום של פיטר סובה ("בוקר טוב ויטנם", "דוני בראסקו") יפהפה, עיצוב התלבושות משכנע לחלוטין והמשחק, כולל זה של ווילם דפו הגדול, משובח.

האחריות המוטלת על כתפי האמנות הפופולרית ברורה – היא יכולה לשמש כלב שמירה קולני ומאיים לא פחות מהעיתונות החוקרת או אפילו המשטרה. אולי "שבועת השחקנים" הגיע כדי להזכיר לאנשי העם "הפשוטים" שאם רק ידרשו, הם יקבלו את מה שירצו. אין מצב להמלצה - בשביל מסע למירוק החטא של כומר אומלל אפשר לקרוא את הברית החדשה, וכדי לנהל דיון על תפקידה של האמנות אפשר לקפוץ לאוניברסיטה.