בעירבון מוגבל

העובדה שטלנובלה כמו 'טלנובלה בע"מ' יכולה להתקיים בעולם הבידור הטלוויזיוני שלנו היא חגיגה כשלעצמה. זה סימן משמח לכך שהתעשייה צברה מספיק שעות טיסה כדי לכנות את עצמה 'תעשייה', ואף להתבדח על חשבון עצמה ללא הרף. מלוי שני התפקידים הראשיים על-ידי עפר שכטר ויב"ז, שני פרחי מולטי-טאלנט מזן שיכול היה לצמוח רק באדמה מדושנת דיה באבק כוכבים, הוא רק חלק מתוכניתם של יוצרי הטלנובלה לרקיחת משקה שידמה כמה שיותר למים. טעים עד טירוף מעצם נחיצותו הכה בסיסית.

נכון, "השיר שלנו" חגגו את זה קודם. העונה הראשונה של הנינטייה היתה קרנבל צבעוני עמוס הומור עצמי, בדיחות פנימיות וסאטירה קלילה על אותה "תעשייה" מתהווה. יואב צפיר שיבץ בתכשיט שלו הרבה אבני פלסטיק נוצצות בצורת פליטי ריאליטי רעשניים עם יהלום נינטי קורן במרכזו, וזרע אינספור התייחסויות ציניות ל"כוכב נולד", "פרוייקט Y", חברת "טדי" שהפיקה את התוכנית, ושאר פלגים בשואו-ביז המקומי. אין זה סוד שהצלחתה האדירה של "השיר" היא שגרמה לחבריה ב"דרסט הפקות" לפתח שרירים, לחדד ציפורניים ולגבש תשובה הולמת, שלא ממציאה רעיון חדשני, אלא מתיימרת לצעוק חזק יותר את מה שכבר צעקו לפניה במחוזות הלוויין. כל זאת במטרה להמם את עולמנו, ולחדור לנו לדם עוד לפני שהספקנו להגיש את הווריד אל המחט.

עצם היותה של "טלנובלה בע"מ" סבונייה הדוהרת על גב סוסו של אחר, מעמידה אותה במבחן קשה מהרגיל. צפייה בשני פרקיה הראשונים של הטלנובלה מגלה מוצר מסקרן, שעוד לא עונה ב'כן' בוטח לשאלת "מי לוקח" המתבקשת. ההתכווננות על האקסטרים מורגשת בכל פראנז ופאייט בשמלה המנצנצת הזו, אך אם הטעימה הראשונה אמורה היתה לתת לנו תחושה משגעת של גאנג באנג בתצוגה של 'ויקטוריה סיקרטס', היא הותירה רק רושם סימפטי של זיון בינוני עם קולבית הורסת. נחמד מאוד לגלות שהקהל הישראלי רוצה את הטלנובלה שלו סרקסטית ונטולת רצינות מעיקה. אומר עלינו רק דברים טובים, באמת. אבל אם ב"שיר" היה משהו זורם וטבעי בדרך בה נשפכו הדחקות הסאטיריות, אז הפעם הזיעה מלחלחת כל עקיצה טובה.

להוציא את טוביה צפיר, שלא מעביר סצינה אחת מבלי לשחרר צעקות מפחידות, להטיח אגרופים זועמים בשולחן ולדגמן את כל העצבים שקדמו להתקפת האלימות לה זכתה מנהלת הבמה אלינור חכם בריל-לייף, מרבית ההברקות הליהוקיות אינן מכזיבות. ניקה הטראנסקסואלית ששרה את הפתיח מרפדת בטראש, כריזמת הפלייבוי השובבית של שכטר פועלת כמו ויאגרה, רותם אבוהב מתפעלת בשלמות את הקומיק ריליף, גיא לואל מפתיע לטובה, גילת אנקורי מוכיחה שהיא נולדה עבור הז'אנר עוד לפני שהוא נולד עבורה, מאור כהן מעשן את האווירה בסטלנות מבורכת, וטלי שרון מביאה הרבה נחת ליוצרת סיגל אבין, ששדרגה אותה ממשנית ב'מיכאלה' ובחרה בה כמי שתגלם את הגיבורה התסריטאית המיוסרת. הגמגום נשמע דווקא מבינות לדדיה של הכוכבנית בר-זוהר.

לא בכדי נבחרה יב"ז, הראשונה בסלבריטאי ארצנו שהגיעה לרמת קיצור צה"לי אורגינלי, המגה-בייב המקומית שמעדיפה להיקרא "מובילת דעת קהל" ולא "סמל מין לאומי", לתפקיד הראשי. ב-HOT הבינו שצריך שם שיוביל את המותג, ומול המאמי הלאומית נינט טייב הציבו את מפעלות זוהר בע"מ. בר-זוהר מגלמת את הכוכבנית דנה בלום, וריאציה לא מרחיקת לכת על דמותה הציבורית, המקבלת תפקיד ראשי בטלנובלה "פירות אסורים" על אף כישרונה הקלוש. ציפיות גדולות (לפחות מידה דאבל D) נתלו ביב"ז, שבראיון השער שהקדים לצאת הטלנובלה דיברה עליה ברצינות מתמיהה והבטיחה ניסים ונפלאות. ההזדמנות לניפוץ התדמית ושדרוגה במכה אחת אכן הבהבה בעצבנות. יעל יכולה היתה להביא אותה בדמות עשויה היטב שצוחקת על מה שחשבנו עליה עצמה, אבל זה לא קורה.

יב"ז משחקת רע. היא מנסה נורא חזק לייצר את הביץ' שנכתבה עבורה, אך לא מצליחה להשתחרר מהמנחה המתקתקה והכל-כוכבת שהיא. בפרק הראשון מנסה התסריטאית, רננה לוסטיג, לגרום לדנה בלום לחייך פחות, אך את ההערה הזו צריכה לקבל גם בר-זוהר עצמה. נינט גילמה בדיוק את דמותה הפרובינציאלית האמיתית ב'שיר שלנו', וההומור העצמי פעל למופת בזכות כשרון המשחק הטבעי והמפתיע שלה. משחקה הצולע של היב"זית עלול להיות לה לרועץ במשך העונה כולה, שכן הוא מוציא את הארס מהסאטירה בדמותה, ומדגיש את העובדה הצורבת שממש כמו דנה בלום, גם היא משמשת עבור 'טלנובלה בע"מ' כזוג שדיים מקפיצי רייטיניג.

אבל לא נשים סוף לרומן לפני שבדקנו את חדר המיטות. עדיין יש מקום לשיפור. כמעט כל הטלנובלות העבריות שכבר יצא לנו להתמכר אליהן היו ספקיות פור-פליי מזעזעות ובסוף הביאו אורגזמות בצרורות. הקצב בטח יתגבר, טוביה צפיר יעלם, שכטר ימשיך להשיר פריטי לבוש, ואולי אפילו יעלי תשתפר. אולי עוד יש למה לחכות.