"השיבה" הוא ספר שמטריד בחוסר השקט שלו. רומן מסע שלא נח לרגע, למרות שפיזית רוב העלילה מתרחשת באותו חור בצפון-מרכז ארצות הברית של סוף שנות השבעים. עיירת חוואים וציידים שאוצרת בתוכה סודות, שרק נישואי קרובים יכולים לגרום להם.
אפלוליותה של העיירה היא תפאורה מוצלחת לספר את סיפורו של פרנק קסידי, שהוריו נשרפו למוות בגיל 5, יחד עם חלקים מהחווה המשפחתית וצלילות דעתו. בהתאם לחוקי הז'אנר, פרנק גדל בחסותו של הדוד, שמפגיש אותו עם חגורת עור והבל פה מסריח מאלכוהול זול ומאשים אותו בשריפה. נסיונות השכנוע בדמות רצועות אדומות על הגב לא עושות רושם על הילד העקשן ולא גורמות לו להתוודות על כך, שהוא בעצמו שרף את מולידיו. ולאחר שהופנט, חושמל ונקשר החליט לרדת רשמית מהפסים ובמקום ללכת לקולג' התאשפז במוסד לתשושי נפש. שם מכובס למקום מלוכלך.
את חייו מנסה פרנק לשקם יחד עם האני, גרושתו של רוצח הממתין להוצאתו להורג, שנישאה לו וכנדוניה הביאה את בנה המתבגר טעון האגרסיות, ששנאתו העצמית גדולה כמעט כמו שינאתו לבן הזוג החדש של אימו. הם מתחתנים בניו ג'רזי ועובדים בעבודות, שאפילו העלובים שבאנשי "הזבל הלבן" לא היו מחזיקים בהן מעמד, ומולידים ילד משותף, שמעדיף לשחק עם בובות של דינוזאורים ולקוות שיום אחד הוא פשוט ייבלע לתוך עצמו.
סוף רע הכל רע
שגרה עלובה זו מופרת כשפרנק לומד יום אחד מהעיתון שדודו נרצח, והפנטזיה הגלויה על ירושת החווה משתלבת עם הצורך הסמוי להתמודד עם העבר. שני אלה מובילים את המשפחה הספק מתפקדת הזו להיכנס לאוטו גנוב ולנסוע. לנסוע מערבה ולקוות לטוב, לאותו סיום של הסיפור האמריקאי הקלאסי שבו כולם יושבים מסביב לאח ואוכלים מרשמלו.
את גופת הדוד מגלה בנו, אחיו למחצה של פרנק, שמיד מאבד גם הוא את שפיות דעתו. מרתה, אישתו של הדוד, מתרה בפרנק לבל יופיע שוב בחייהם מהפחד ששאריות הקשר עם המציאות יעלמו גם הם בחליבת הבוקר הבאה. המשטרה עוצרת חשוד ברצח, שמתברר שהוא בנו המת של קרוב משפחה. כמה קרוב? הכי קרוב - אח של המנוח. מסובך? זו רק ההתחלה. החשוד שוכב בתרדמת בבית החולים, וקברו מימי מלחמת קוריאה נפתח ומתברר שהוא ריק. והפסיכיאטר, שהיפנט את פרנק בילדותו בנסיון לגלות מה הוא באמת יודע על השריפה, עסוק בלדקור את רגליו של אותו צמח מסתורי, וכך אולי להציל את מפעל חייו המקצועי.
החיים באותו חור קפוא נכנסים לשגרה עבור הארבעה, הנאחזים זה בזה כדי לשרוד. מעגלי שיכחה נמסים בוויסקי ובמקומם צפים מעגלי זיכרון. העבר משתלב עם ההווה הכואב, שמתחרה בקושי עם אותה אשליה דוקרת, עם אותו גוש שמנסה לפרוץ החוצה מגרונו של פרנק, גוש ששורט את נשמתו מבפנים, שורף אותה חיה. כשם שנשרפו הוריו ונשרפה החווה.
זו גם הנקודה שבה העלילה מתפתחת, מתפתלת באופן כה מטריד, עד שהקורא צובט עצמו, אולי בוהה לרגע בתיקרה, ושואל עד כמה יכולה נשמה אחת לסבול. כמה חבטות יכולה בריה אחת לספוג, מבלי שתחליט לזרוק את הקלפים על השולחן ולפרוש מהמשחק. כשם שהוצאתו להורג של גרושה של האני נדחית כל פעם, כך גם נדחה הקץ בדמות הסיוט בו חיה המשפחה כולה, כך גם לא מתים השדים.
עלילת המתח המדויקת לופתת את הגרון ומונעת מהחמצן להגיע למוח, קצת כנראה כמו שחשות הדמויות עצמן. ההזדהות עם מצוקותיו של פרנק, אולי בבואה של החברה בה גדל, מותירה תחושה קשה של חוסר תוחלת. כי הסוף, וזאת מבלי לגלות יותר מדי, לא ורוד. אף אחד לא הולך לעבר השקיעה, האקדח המעשן לא חוזר למקומו בפעם האחרונה וגם האש באח לא בוערת ואף אחד לא אוכל מרשמלו כשברקע יורדים פתיתי שלג. מקסימום הטוסטר משמיע "טינג" ומודיע שהטי.וי דינר מוכנה.