לתפוס כל דוס

איך שלא הופכים את זה, יש משהו די נועז בהחייאה של מיני סדרה שפסה מין העולם לפני חמש שנים. "לתפוס את השמיים" באזור שנת 2000 היתה הדבר הנכון בזמן הנכון. ש"ס וכנסי ענק של חזרה בתשובה עוד היו הדבר הטוב הבא; טומי לפיד התחיל לחמם את קמפיין הבחירות שבסופו ירכב לכנסת על 15 מנדטים של דוסופוביה; אריק שרון עשה את הספתח של הפרק הנוכחי, הכאילו-מיינסטרימי, בחייו, ואינתיפאדת אל-אקצה היתה רק זעם עצור בקרב המוני בית-פלסטין – לא משהו שהזיז למישהו בגבולות הקו הירוק. סיפור על משפחה קטנה שמתפרקת לאיטה בגלל התקרבותו של הגבר לדת היה החומר המתאים למלא בו את משבצת "הדרמה האיכותית" דאז, קוטפת ביקורות משבחות ופרסים. ובצדק, כמובן – תאמרו מה שתאמרו על "קשת", היא אף פעם לא התקמצנה בענייני הפקה וליהוק (ולא התקמצנה גם על השופוני הנלווה).

חמש שנים מאוחר יותר, הבלדה הנפתלת של נורית החילונית ורוני הדוס רחוקה מלהסתיים, אבל ממרחק הזמן היא נראית פחות כדרמה פוליטית, ויותר כסיפור מדויק ורגיש על אנשים שחיו ביחד 13 שנים, ופשוט הפסיקו לאהוב זה את זה, נסחפים למקומות רחוקים מכדי גישור וגוררים איתם את הקן המשפחתי, על שני ילדיו המקסימים.

בפרק האחרון בעונה הקודמת חותמת נורית (אורלי זילברשץ) על הגט, אבל רוני (יורם חטב) לא. גם חמש שנים אחר כך הוא לא חותם, למרות שכל החברה'ס הדוסים לוחצים עליו, למרות הניסיונות לשדך לו מישהי חדשה – לפעמים, אבל רק לפעמים, התסריט המדויק לא מניח לאנדרסטייטמנט לעשות את שלו, ומתעקש להבהיר גם לצופים האהבלים ביותר שצפוי רטרו זוגי. הדוסיו?ת כבר פחות נוחה מפעם: בתחנה אוסרים עליו לנגן ג'ז בתוכניתו האישית, ובפרט מתעצבנים כשהוא מעיז להשמיע נשים שרות. אתם יודעים, "קול באשה ערווה" וכל הג'ז הזה. הוא מתגורר בדירה קטנה ומבולגנת באחת השכונות המהבילות של ירושלים, והוא מבואס פחד.

נורית, לעומת זאת, סוף סוף נפטרה מעולו של בעלה הנרגן והלא מסופק. חמש שנים מאוחר יותר היא יוצאת עם רוקח חביב (שמואל וילוז'ני) וחיה את הווידה לוקה. עודד, המתבגר המעצבן שהיא מגדלת כמעט בגפה, מתעקש להתגייס למרות חרדותיה. אחרי שנים של ניתוק היא פונה לרוני כדי שיעזור לה לשכנע את הצעיר הפוחז להשתמט, או לפחות להוריד פרופיל, ומגלה שהרוני הוא אותו הרוני, הים אותו הים וגם הצבא – כולל הערבים והכיבוש, והמוות הזה שבכל מקום – הוא אותו צבא.

רק הטרנדים הפוליטיים השתנו. חזרה בתשובה היא כבר מזמן לא מה שהיתה בימי דרעי העליזים, כעת, כשהקבלה הפכה לאופציה הטרנדית לגאולת שמיים. על כן, בטוויסט די מרנין שמשאיר את התוכנית מדשדשת במימי האקטואליה, הופך רוני, במחי שני פרקים, מסתם חרדי מתחזק למתנחל דה-לה שמאטע ("אני רק גר שם" הוא ניסיון ההדחקה הנפוץ ביותר בקרב מתנחלים בארון). ואילו רונית, להבדיל, מתגלה כשמאלנית מסוייגת, שחוששת הן לחייו של בנה, והן להשלכות המוסריות של שירותו בשטחים. ככה זה, ההתנתקות זה הבון-טון בגזרת התרבות הפופולרית , ואם אנחנו כבר בעניין, אז גם הכיבוש נעשה פחות נוח.

אל תטעו, זה אולי נשמע מאולץ, אבל בסופו של דבר האקטואליה הרכה משאירה מספיק מקום לסיפור האמיתי, המרגש. סיפור של אנשים שפעם אהבו אחד את השני מאוד, ועכשיו עסוקים בלהאשים זה את זו בכל ההחמצות, התבוסות וחוסר הסיפוק בחיים, משחקים משחקי כוח קטנים על חשבון ילדיהם, עודד ושירה (אלי קרן אסף המעולה), אבל תמיד נזהרים שלא לחצות את הגבול ולשבור את הכלים, מותירים על פני השטח את האפשרות שהכול יחזור להיות כפי שהיה פעם. ומתנחמים, בסתר, זה בחיבתו הפושרת של זו.

הרבה דברים אפשר לומר על המכרז לערוץ 2 – אם כי רובם נאמרו כבר אינסוף פעמים וחבל לשחוק את הפאסון – אבל לזכות "קשת", הפאוסט של תרבות ההמונים, אם תרצו, או מטחנת כסף למתבגרים אם אתם פחות פיוטיים, ייאמר שהעונה החדשה שרקחו לנו החבר'ה הטובים לבית שנער-ניר מצטיירת כדבר הכי מעולה על הממיר לעונת החורף. ולעזאזל, אם המחיר על "לתפוס את השמיים" הוא עוד כמה תוכניות שואה של חיים הכט, אז יצאנו בזול.