ניר הוד: "הייתי מכניס מכות לאנשים שאין לה ויז'ן"

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

אני שומע את כל סוגי המוזיקה. כשאני מצייר אני שומע מוזיקה רגועה, כמעט טיפולית - מוזיקת יוגה ומדיטציה. בזמן שאני חושב על הציור אני צריך לשמוע מוזיקה יותר רועשת. כשאני מסתכל על הציור בסוף יום העבודה אני שומע מוזיקה שאני אוהב, החל מלהיטים מהאייטיז וכלה ברוק, בלדות ואמביינט. הצלילים מתחברים לנושא. דרך המוזיקה, אני נכנס למקצב מסוים ובונה דרכו את הציור. קשה לי להצביע על משהו ספציפי שאני שומע, משום שיש לי איי-פוד שיש בו 3,000 שירים. אני אוהב לגלות שירים והגילוי לוקח אותי למקום הלא צפוי. תמיד טענתי שהחיבור החזק ביותר נמצא בקולנוע, בחיבור של האימג' והמוזיקה. החיבור הזה יוצר חוויה טוטאלית והטוטאליות מאוד חשובה לי. אנשים שיודעים לקרוא טוב את האמנות שלי תמיד אומרים שיש בה סאונד.

מה היה הסרט האחרון שראית?

"הטייס". סרט מדהים. מקורות ההשראה שלי הם תמיד גדולים מהחיים. אני מתעניין באנשים עם ויז'ן ענק, אנשים ששינו את העולם. הדמות של הווארד יוז השפיעה עליי. זו דמות בקנה מידה עצום, שמראה לאנשים דברים חדשים; כמו קולנוע, כמו תעופה. אלה מונומנטים, ומאוד מעניינים אותי אנשים שיצרו מונומנטים. חקרתי את דמותו של יוז בעבר, ומאוד חיכיתי לסרט הזה.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

התערוכה שהכי השפיעה עליי לאחרונה היא התערוכה של ג'יימס רוזנקוויסט בגוגנהיים, שעלתה בסוף השנה שעברה. זה היה בית ספר בשבילי, תערוכה גאונית. עמדתי מול העבודות שלו ונפעמתי. זו אחת התערוכות היחידות שגרמו לי לרוץ לסטודיו ולעבוד, למדתי ממנה המון.

למי היית מכניס מכות?

הייתי מכניס סטירה לכל מיני אנשים כדי לעורר אותם. לאנשים ציניים שלא רואים כמה החיים יפים וטובים, כמה יופי יש מסביב. הייתי מכניס סטירה לאנשים תככנים, אנשים שאין בהם טוב, אנשים שאין להם ויז'ן ושלא יכולים לקבל אותו. אנשים סגורים, שלא יכולים ללכת אחרי חלומות, או שקשה להם עם הרצון לעשות זאת.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

אני נפגש כל הזמן עם אנשים לדרינק, כך שזה כבר הפך למשהו יומיומי. אני עומד לומר משהו שיישמע כמו קלישאה, ואני מצטער, אבל אם הייתי יכול הייתי מזמין לארוחה ילדים שאין להם כסף. ילדים מהארץ, ילדים שאיבדו משפחה בצונאמי, ילדים רעבים.

עם מי היית רוצה לעבוד?

עם ג'ף קונס. זה אמן שאין כמוהו. הקודים של היצירה, הטכניקה והביצוע שלו, הוא יוצר משהו אחר לגמרי.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי רוצה שכל אדם יוכל לראות את מה שאני עושה כי האמנות שלי מיועדת לאנשים, לחברה, למקום, לתרבות. הייתי רוצה שפיקאסו וקרוואג'ו יראו את מה שאני עושה. אני מרגיש שפיקאסו נמצא באיזשהו מקום בתוכי. כלומר, כשאני מדמיין את עצמי ואת האמנות שלי, אני רואה את פיקאסו כמעין מורה. לאו דווקא באמנות שלו כשלעצמה, אלא ברמה יותר גלובלית, בדברים שאדם משאיר מאחוריו. לגבי קרוואג'ו, אני מרגיש באיזשהו מקום שהוא כמו סבא שלי.

אינטרנט הוא אחד הכלים הכי חשובים ליצירה ולהשגת ידע. כדי להתעדכן בנעשה בעולם צריך פשוט לגלוש. פתאום מגיעים לאיזשהו אתר, מאתרי פורנו ועד לאתרי דת, ופתאום מגלים דבר חדש ולוקחים עוד משהו חדש לתוך הסטודיו ולחיים.

www.walla..co.il - אני קורא את האתר בניו יורק כדי להתעדכן.

www.google.co.il - זה דבר גאוני ברמה כזו עד שאין לי מילה אחרת.

www.artnet.com - אני קורא את האתר כדי להתעדכן בנעשה בעולם האמנות.

הקיטש של ניר הוד זכה לאינספור שבחים וקיתונות של רותחין. הוד מציג את עצמו כמי שרוצה לשקף הליכים חברתיים דרך היופי והעידון, אך לעתים הוא נתפס כמי שמציג פרסונה אשלייתית שאינה מחוברת למתרחש סביבה. הפעם, בתערוכה "Forever" באצירתה של תמי כץ פריימן, הוד מציג תהליך ארוך שעבר בארבע השנים האחרונות ואת השפה שגיבש מאז שעזב את הארץ ועבר לניו יורק. מבחינתו, הוא חש את התחדדות הדברים ואת הרצון שלו לדבר על רגש בדימויים גדולים מהחיים. הוא עושה שימוש במינימליזם שמייצר חלל המוזיאון כדי להפיק גרנדיוזיות של רגש. תשעה ציורים, שני מטר על שלושה גודלם, ניצבים כל אחד על קירו הוא. יצירותיו של ניר הוד דואליות. מחד השימוש בצבעים עזים ובטכניקה עשירה מקנים תחושה חמימה, ומאידך הסיטואציות המצוירות עצמן מלאות בעצב וזעזוע.

השפה של ניר הוד נעה בין הרצון ליצור יופי אלמותי לבין העיסוק ברגעי החיים הקיצוניים ביותר; ברגעי האבל, באהבה, מוות, אובדן, זיכרון והנצחה ומולם ניצבים החיים החדשים שמגיעים לעולם. הוד מקיף חיילים אבלים שניצבים בוכים ושבורים מעל לקבר בשרשראות פרחים מלאי חיים; מציג גופות של חיילים כמעט כמרטירים, שכובים בעיניים עצומות, כשהדבר המודגש בהם ביותר הוא יפי הגוף האנושי, הסימטריה והרוגע. הוא מנסה להתבסס על ערכי החברה, על התקופה הדרמטית המקיפה אותנו וליצור חווייתיות לכל עין. בסופו של יום, נדמה שהוד קורא לנו פשוט לפתוח את העיניים ולהביט. החיים יפים. רק תשאלו את צ'יצ'ולינה.