תסתכלו עליהם ותראו קב"ן

אבא שלי, אחד מאותם ישראלים עתיקים שמעולם לא התחמק ממילואים עד שקיבל את תעודת ההוקרה שפטרה אותו לעולמים ממדי חאקי, סיפר לי פעם, כשעוד למדתי בתיכון, שהוא לא תמיד חייב לדבר איתי, הוא יודע היטב איך צעירים חושבים. המבט שלו הסגיר את כוונתו: חושבים עקום. עבר זמן רב, אבל בסוף הוא חשף בפני את מקורותיו הסודיים: חייל בעייתי שהעביר איתו יומיים של שמירות בחברון. הקץ לסיטואציות משעשעות-תמוהות ביחסי אב ובנו הוא רק חלק מההשפעה של תום עידן המילואים כאירוע שמשותף למרבית שדרות החברה הישראלית, אבל כל אחד והאינטרס שלו.

אולי משום שהמילואים, כתופעה ישראלית ייחודית שמאגדת למשך חודש בני גילאים שונים מכל חתכי החברה לשהות מרוכזת ומתישה, היו, בשעה שרוב העם אכן ויתר על כמעט חודש בשנה מחייו, עניין הרבה יותר מרתק, אנתרופולוגית, מהשירות הצבאי והטירונות, הם גם זכו לפחות יוקרה. מאז הסכמי אוסלו והתקווה למזרח תיכון חדש, כל מה שכרוך בפנקס חוגר איבד את הסטטוס שנלווה לו. אבל אפילו היום, למרות הפיחות הזוחל באגרסיביות ביחסה לחשיבות השירות הצבאי, החברה הישראלית עדיין מעריכה חיילים קרביים בסדיר. למען הדיוק, היא פשוט לא בזה למשתמטים או ג'ובניקים.

המילואים, לעומת זאת, ספגו מכה אנושה. זה כבר לא רק עניין חסר שארם, שיק וכבוד; זו כמעט בושה. אף אחד לא מכריז על כך רשמית, אבל מי שעדיין משרת במילואים הוא זה שלא הצליח להסתדר בחיים, הוא בוודאי לא עובד בתקשורת (אם זכרוני אינו בוגד בי מעולם לא יצאה לחופשה תוכנית טלוויזיה כי המנחה במילואים), ודומה שאפילו קציני המטכ"ל היו נמנעים ממילואים, אלמלא זו הייתה הקריירה המוצלחת שלהם.

עד כאן אין חידוש, אלא סיכום מצב העניינים בישראל 2005 . ובכל זאת, האחים ברבש מעלים את הסדרה החדשה - "מילואים". למען האמת, זהו אנכרוניזם מהסוג שאינו מפתיע: לתעשיית הטלוויזיה בישראל תמיד הייתה נטייה למתוח את המושג "באיחור אופנתי" עד לקצה גבול הגיחוך, ולברבשים תמיד היה פטיש מקצועי לכל הכרוך בקופסאות שימורים. אבל השימוש שהם עושים בסלוגן שמציג את המילואים כמשהו קולקטיבי, מאחד, מוכר לכולנו, הוא ניסיון נואש להזריק מרץ נעורים לתופעה שכבר מזמן אמורה הייתה לקבל מקום של כבוד באלבומי ה"כך היינו" למיניהם. דומה שפרט לניסיון הקאמבק של אהוד ברק, לא נתקלנו לאחרונה בהתעקשות כה מוזרה להחזיר לסדר היום מתכון שנכשל.

האמת היא שבאובדן המילואים כערך משותף יש משהו מצער. פרדוקסלי ככל שזה ישמע, הניתוק הכפוי מתלאות הקיום, למשך חודש בשנה לפחות, יצר בסופו של עניין איזשהו סולם ערכים אישי נורמלי יותר: זו הייתה הוכחה שאפשר להפסיד עבודה ולהישאר בחיים, זו הייתה הוכחה לכך שאתה יכול למצוא ידידי נפש גם בקרב אנשים שאין לך איתם תחומי עניין משיקים, אומרים שזה היה גם פתרון הולם לבעיות בזוגיות. והיה בשירות המילואים גם משהו סוציאלי, שוויוני, לפחות למשך חודש.

לכן, במנותק מהפן הצבאי, במילואים, כתופעה תרבותית ייחודית לישראל, היה חן רב, הייתה טמונה בהם גם משמעות שמתנשאת הרבה מעל פתגמי ה"חייל, שפר הופעתך". מוזר, אבל שימו לב שהחברה הישראלית הפכה אלימה יותר דווקא בשנים בהם רוב העם כבר השלים את תוכנית ההתנתקות מצווי החאקי. זה רק מחדד את ההכרה כי בישראל, מדינה לא נורמלית, דרושים אמצעים חריגים כדי להשיג נורמליות מסוימת.

ומאחר שישראלי נבון בוודאי הבחין בכך שמעל גיל 29 החיים עצמם לא באמת טובים יותר מחודש המילואים, הגענו לנימוק הטוב ביותר להסביר את החדירה האנכרוניסטית של "מילואים" לחיינו: זו אמנם כבר מזמן לא תמונת מצב משקפת, אבל עמוק בלבנו, הגעגוע הומה.