את גמדה, אתה חזיר

"תאומי הדיסקו" הוא מחזה פרינג' אירי מצליח שעובד בהצלחה הרבה פחות גדולה אל הקולנוע. העובדה שמחזאי (ולא תסריטאי) כתב אותו הופכת אותו לסוג של תיאטרון מצולם, כולל מונולוגים סוחטי רגש ודיאלוגים עם פאתוס שאפילו חנה רובינא הייתה מזדכה עליו. דיסקו לא יהיה פה, אבל מי שעדיין זוכר איך מרגישה אהבה בגיל 17(ולא יירדם באמצע) ימצא את עצמו נתון בהרהורים זמן רב לאחר שהאורות באולם ידלקו.

הגיבורים הם פיג וראנט, שנולדו באותו יום לשתי משפחות שונות והונחו במיטות סמוכות בבית החולים. הצליל הראשון אותו שמעה ראנט בינקותה הוא בכיו של פיג. מאז עברו הרבה שנים, וצמד החמד נשאר נאמן זה לזו. הם גרים בשכנות, וכל יום לפני השינה מחזיקים ידיים דרך חור שפרצו בקירות חדרי השינה שלהם. חוץ מלהחזיק ידיים, הם אוהבים מאד להסתבך בצרות, לגנוב, להכות ולעצבן את ההורים והמורים. יש להם עולם משלהם, שפה משלהם והם ממלאים זה את חיי זו, וגם את הסרט, עד אפס מקום.

בית הספר מנסה להפריד ולמשול בזוג המופרע, אבל ללא הצלחה. בסמוך ליום הולדתם ה-17 מחליטים המחנכים וההורים לעשות מעשה - הם מניחים כי פיג הוא אישיות בעייתית ללא תקנה ושולחים את ראנט לפנימייה מרוחקת. פיג המסכן יוצא בעקבותיה ומוביל את שניהם ואת הסרט אל סופו הלא נעים אך הלא ממש מפתיע.

קירסטן שרידן האירית הייתה בת 24 בלבד כשביימה את "תאומי הדיסקו", סרטה הראשון באורך מלא. המחזה המצליח של אנדה וולש צד את עינו של אחד המפיקים, והתוצאה היא תסריט (של וולש עצמו) שהצליח, לטוב ולרע, לשמור חלק ניכר מהפאתוס התיאטרלי בפנים. הבימוי של שרידן, בניגוד חריף לכתיבה, משתדל להפוך את תחושת ה"גדול מהחיים" למעשייה פשוטה ומובנת.

העלילה צוללת רחוק ועמוק אל תוך נבכי האהבה האובססיבית של שני המתבגרים ולא משאירה מקום לשום דבר חוץ ממערכת היחסים המעוותת שלהם. האהבה המטורפת שרוחש הצמד ראנט-פיג זה לזו היא הנושא, הנשוא והמושא של הסרט, כך שאפילו התפתחות עלילתית אינה באה בחשבון. הצופה נידון לבחישה אינסופית במספר מוגבל של רעיונות – פיג אוהב את ראנט, ראנט אוהבת את פיג והם יהיו מלך ומלכה בארמון. פיג אוהב את ראנט וחוזר חלילה. המעגל האינסופי הוא מנת חלקם של הדמויות והצופים גם יחד.

המשחקים הילדותיים של פיג וראנט נהפכים למלכודת דבש עבורם. ראנט אינה עוצרת בעד פיג ברגעים בהם הוא אלים בצורה מוגזמת משום שהיא לא מסוגלת לנתץ את חלום הילדות שלהם. השניים כה שבויים באהבתם עד שכל עתיד אופציונלי נמחק והפרידה היחידה האפשרית היא בעלת תוצאה טראגית.

"מהו צבעה של האהבה?" שואלת ראנט את פיג בפאתוס הדרוש. את התשובה היא תקבל בסוף. הבמאית חילקה את סרטה לשני צבעים עיקריים – כחול ואדום, ומי שירצה לחפור יוכל לדוג שם פירושים אינסופיים. גם שמות הגיבורים (פיג-חזיר, ראנט-גמדה) יכולים להיות כר נוח לתיאוריות. הבעיה היחידה היא הצורך להישאר ערני כדי להבין מה מתרחש שם, על המסך.

הבשורה הטובה בכל הסיפור הכבד הזה הם השחקנים הראשיים – קיליאן מרפי ("28 יום אחרי") נותן הופעה תיאטרלית משובחת, ואיליין קאסידי ("האחרים") מעולה. כל השאר נע על הבד כחלום לא מעניין במיוחד שמשאיר אותך עם צמא אדיר להתעורר וללכת לחפש הפי אנד במקום אחר.