ברבש זה הכי אחי

ממש באותו שבוע בו "קשת" מיירטת אלינו את עונת ההמשך של "לתפוס את השמיים" אחרי חמש שנים הפסקה, מתקיפה "רשת" עם סדרת איכות משל עצמה, גם היא סוג של המשך לתוצר טלוויזיוני מוצלח מן העבר, וגם היא שופכת טחינה כיד המלך על מנת הפלאפל המהבילה שהיא ההוויה הישראלית. בלי להגיד מילה רעה על הדוסנובה של קשת, ובחיי התורה שאין לי כזאת, אפשר להקדים ולקבוע שאין על האחים אורי ובני ברבש בשיקוף הכאב והעונג היומיומיים של החיים בישראל. "מילואים", הסדרה החדשה מבית היוצר המשפחתי, היא עוד דוגמא ניצחת לכך, ויש לה את הפוטנציאל המלא למצוא את מקומה המכובד בזיכרון התרבותי הקולקטיבי שלנו, ממש כמו שעשתה "טירונות", הסדרה ממנה צמחה.

כמו שנעשה עם "לתפוס את השמים", גם ברשת החליטו לקנות את הקהל על ההתחלה, לתחוב את האקספוזיציה לפיתה, ולפתוח את העונה בפרק שאורכו כדרמת טלוויזיה ארוכה. כמו ב"טירונות", גם הפעם מקיפה המסגרת העלילתית גם את חוויותיהם הצבאיות של הגיבורים וגם את חייהם האזרחיים, רק שהכל קורה כמה שנים טובות אחרי שתם השירות הסדיר, והצבא הופך לגוף הירקרק הזה שעוצר אותך באמצע החיים ומחזיר אותך אל מרכזו הבוער של כור ההיתוך החברתי.

אורי ברבש הוא במאי מצוין. אולי הוא לא מרחיק לכת מהקונבנציה, וגם לא ניכר במקוריות מרעישה ואמירות מטלטלות במיוחד, אבל הוא ללא ספק יודע את העבודה. כל מי שעקב אחרי סדרת הדרמות "סיפור מהסרטים" ששודרה זה עתה בטלעד, יוכל להעיד כי "הילד של דיאנה" שביים היתה היציאה המוצלחת ביותר מבין השש. גם שם בחש בנושא השכול, וגם שם עשה זאת ברגישות המוכרת, שאף מקבלת ביטוי גדול יותר כאשר מדובר בתסריטים שכותב אחיו בני. את הפרק הראשון של "מילואים" פותחים הברבשים במשפחה המבקרת בבית-קברות צבאי, וממשיכים מיד לסצנת מקלחת בה חושפת מרינה שויף ציץ ושיח משמחי לבב. שתי הסצנות חזקות באותה מידה, ושובות את ליבו של הצופה הישראלי מכיוונים שונים לגמרי.

אם לא היה כל חבל באוהל של ברבש מתוח, וכל בזנ"ט תקוע כה חזק באדמה, אפשר היה להתלכלך על החתירה הכה נמרצת בזרם המרכזי. "מילואים" מכוונת בדיוק לציר המיינסטרים, נוסעת עליו, ולא סוטה ממנו לרגע. רואים זאת בעצם הבחירה בנושא שכל קונפליקט בחברה הישראלית נכלל בו בקלות כה רבה, בטיפול הדרמטי המתקתק על-פי נורמות מוכרות, בהקפדה ללהק שחקנים מכל סוג בקדרה העדתית כולל ביט-פארט לאתיופית, ואפילו בבחירתו של רמי קליינשטיין הגלגל"צי שכתב את המוזיקה המקורית ושר את הפתיח. אך גם אם הייתי חוטא ומכנה את יצירתו של ברבש "בנאלית", הייתי מסכם אותה כ"בנאליה עשויה היטב".

צוות מוכשר לאין שיעור של שחקנים עובד תחת ניצוחו של ברבש. כולם בלי יוצא מן הכלל נותנים הופעה מצוינת, ומשחקים כמו שרק שחקן עם במאי מעולה יכול לשחק. התסריט המוצלח של בני, יחד עם העבודה המשובחת שעושה אורי עם השחקנים, יוצרים שתי וערב של דרמה מהוקצעת. אריג טלוויזיוני מהודק ונטול חורים, שלא נופל לרגע לתהומות השעמום, המוכרות המעייפת או הפתטיות המסוכנת. הברבשים בונים מתח מבורך שמלווה כל דקה, מרגשים בתדירות הנוחה ויודעים בדיוק איפה ומתי להכניס את החיוך המתוחכם. הם מובילים אותנו באמינות, כמו שרק הם יודעים, אל תוך הבוקסר הטחוב של הגבר הישראלי ומצליחים לסחוט מתוך האחווה הגברית הצה"לית את צדדיה המשעשעים והנוגעים כאחד. באופן מפתיע, הדמויות הנשיות שיוצרים השניים לא נופלות ולו במעט מאלו הגבריות. גם הן עגולות, מורכבות, ומדויקות להפליא.

לא סתם החליטו יוצרי הסדרה להישאר ב"מילואים" עם הסלוגן שליווה גם את "טירונות". משפט סטיקרי שכבר קיבל במרוצת השנים אינספור שימושים יצירתיים. "תסתכלו עליהם ותראו אותנו" הוא כותרת מדויקת לסדרה, על בנאליותו ועל הכוח הטמון בו. כי החבר'ה האלה, עם החיים המסובכים, הזוגיות המאתגרת, חיי המשפחה המורכבים, הגרביים המסריחות, הקפאיקו בפינג'ן, החולצה הצבעונית המציצה מתחת למדי הב', והפחד התמידי מצו 8, הם באמת אנחנו. נעים להכיר.