הרימו עוגן

את "עמוק במים" (תרגום מעט דבילי ל-The Life aquatic with Steve Zisssou), כתב ווס אנדרסון עם העיתונאי/קולנוען נוח באומבך, שאתו מצא שפה משותפת בדרך ליצירת חזונו הקולנועי הגדול ביותר עד כה. בדור הכוכבים החדש שבין במאי ארה"ב (מישל גונדרי, ספייק ג'ונזי, פ.ט אנדרסון, אלכסנדר פיין ועוד), מתבלט אנדרסון כנביא הסוריאליזם הקומי. הפעם, עם תקציב הפקה גדול יחסית של 50 מיליון דולר - לעומת ה-21 שהרימו את 'משפחת טננבאום' עמוס הכוכבים - התאפשר לו להפיק את 'עמוק במים' מבלי לפספס אף פרט. באמת אף פרט. על הפרטים נדבר בהמשך, לסיפתח נזכיר רק את המים (שעולים הרבה, תשאלו את קווין קוסטנר) ואת לב חזונו הסוריאליסטי, בדמות בניית תפאורה תיאטרלית בקומות של הספינה "בלפונטה", הלוקיישן העיקרי בסרט-עמוס-הלוקיישנים. הסט הבומבסטי הזה מאפשר לאנדרסון מבט פנורמי ווירטואוזי של המצלמה, המשוטטת על פני כל הספינה וקולטת התרחשויות מקבילות והזויות בכל חלקיה.

להתחלה. אנדרסון שאף שנים רבות להסריט את סיפורו על חוקר ימי, ז'ק-איב-קוסטו-סטייל (לו מוקדש הסרט), שהוא גם קולנוען תיעודי. זהו סטיב זיסו (ביל מוריי), דמות אגדתית ואקצנטרית, שיוצא לצלם סרט על כריש מסתורי שכביכול אכל בצילומי הסרט הקודם את שותפו למחקר. בדרכו לצוד ולתעד את המובי דיק הפרטי שלו, הולכים איתו במים ובמים אלינור זיסו (אנג'ליקה יוסטון), אשתו, שהיא המוח והמימון מאחורי הפרויקטים שלו, קלאוס דיימלר, מהנדס גרמני המעריץ אותו (ווילם דפו בדמות קומית אדירה) וצוות ביזארי של אנשי ים חסרי מיומנות. מצטרף אליהם נד פלימפטון (אוון ווילסון, שזה הסרט הראשון של אנדרסון שהוא לא כתב איתו את התסריט), שעשוי להיות בנו הביולוגי של זיסו. מהצד אנו נתקלים בנמסיס שלו, החוקר העשיר והמנופח אליסטייר הנסי (ג'ף גולדבלום בתפקיד ענק), ובמפיק האריסטוקרטי של זיסו (מייקל גמבון הוותיק). בדרך החבורה תיתקל בקשיים, תשדוד, תישדד ותעבור הרפתקאות משונות. את הכל מלווה עיתונאית ממגזין מדעי נידח (קייט בלאנשט, שחוזרת לתרגל מבטא בריטי נורמלי אחרי האוסקר על 'הטייס'), שמתאהבת בנד ומחוזרת על ידי זיסו.

ל"עמוק במים" צריך לבוא בראש צלול ועם אהבה לאנדרסון. זהו סרט שהוא כמו סם הזיות חזק במיוחד, והוא יותר קשה לתפישה מסרטיו הקודמים. אנדרסון ממציא כאן מחדש את הסוריאליזם הקולנועי, והופך לסלבדור דאלי של הצלולויד. זה מתחיל בעיצוב האמנותי המקורי והמבריק ביותר שנראה מזה שנים, כשהכל נבנה ברוח סבנטיזית חסרת פשרות עם מחוות לתרבות פופ 'אולד-סקו?לית' (ומגה-קו?לית). בתוך הסרט שילב אנדרסון אנימציות מפתיעות שמנפישות את חיי הים. העומס הוויזואלי לא נופל מהעומס העלילתי, בו נעשה סרט בתוך סרט. ממש כמו זיסו, גם אנדרסון מגדיר את סרטו כסרט הרפתקאות, וכמו זיסו המנסה ליצור עלילת משנה אנושית (של יחסי אב-בן נרקמים) בסרט התיעודי שהוא מצלם, גם אנדרסון טווה עלילת כזו בדמות הפקת הסרט הפנימי. בתווך הוא מתזמר אנסמבל רחב במיומנות. גדו?לה שלא הרבה במאים - ובעיקר במאי קומדיות - מצטיינים בה. את כל הדמויות הוא מפרק ומרכיב כרצונו, כשאת אף אחת מהן אי אפשר לשים בתבנית. כולן שונות, כולן משתנות כולן מפתיעות.

מתחת למעטה הקומי מתמודד 'עמוק במים' עם דילמות של אובדן, בגידה והשלמה. קשה לקלוט את כל מה שאנדרסון מבקש להעביר, הן ויזואלית והן סיפורית. אנדרסון מוכשר, אך 'מספר סיפורים' אינה התכונה הטובה ביותר שלו. מפצים על כך ווילסון, בדמות נאיבית ולא-אופיינית לו ומוריי, שבזקנתו הופך לגאון המסוגל לשלב באופן ייחודי יכולות דרמטיות עם כשרון קומי. את כל הדחיסו?ת המהנה הזו מתסרט אנדרסון באופן ובדינמיות המזכירים קומיקס, כמו בסרטיו הקודמים. שימו לב לעוד כמה קטנות בסרט המענג הזה: ההברקה בדמותו של מלח ברזילאי שמלווה את הסרט בשירי דיוויד בואי בפורטוגזית; שוב פסקול מבריק (כמו זה המדובר של 'משפחת טננבאום') מאת הקבוע של אנדרסון, מארק מאדרסבו, שמשרטט בצבעים עזים קווים סביב לכל רגש והתרחשות; סצינת התרסקות פיוטית, שהיא אולי האנטי-קליימקס המושלם לסרט קומי; ומעל כולם, 'פרודוקט פלייסמנט' (פרסום סמוי) אלטרנטיבי והיסטרי של עשרות פריטים הזויים, הטומנים בחובם את הרוח החנונית, המבריקה והיחידה במינה של ווס אנדרסון. צאו לים.