ההבדל בין נימוס לתאקט

ב"פרוייקט המכשפה מבלייר", כמו בהרבה סרטי "אבודים ב...", גיבורינו נוקטים בשיטה הבדוקה לצאת מיער – הולכים הרבה הרבה לאותו כיוון עד שמגיעים. אך אבוי, אחרי הליכה ארוכה ומפרכת הם מגלים לחרדתם שהם חזרו לאותו עץ. גם מוקי הלך דרך ארוכה בשלוש השנים מאז "שמע ישראל", רק בשביל לחזור לאותו מקום. הוא יותר בוגר, ההפקה של פילוני יותר מתוקתקת, והאלבום החדש "עוקף מלמעלה" יותר אחיד ברמתו, אבל מוקי מוכר בו בדיוק מה שהוא הביא אז. החבילה מוצלחת, אבל אין בה שום דבר חדש.

מה כן יש בה? מוקי חוזר למסרים הרוחניים שכבר חקר בעבר: שלום עם אויבינו ("שיר מלחמה") ועם עצמנו, חופש מחשבתי, התעלות מעל היומיום (בשיר הנושא), התחברות לאלוהים שבתוכנו ("אלוהים") וכדומה. המסרים האלה יפים וחשובים, וכל בר דעת צריך להזדהות איתם, אבל הוא לא מתקדם איתם מעבר למה שעשה ב"אדמה בוכה" או "החיים" מהאלבום הקודם. הוא ממשיך להגיד שבבילון זה רע, אבל אין לו את האומץ או אולי השכל לדעת למי באמת צריך להפנות את האצבע, ומה צריך להגיד לו. בזמן שקוואמי (או להבדיל, הבילויים) קורא לרעים בשמם והדג נחש סופרים את תחלואי החברה, מוקי מפזר מסרים מעורפלים ואוניברסליים בסגנון "נדפוק את המלך נזיין את השר". אה, נכון, בשיר האחרון הוא מכריז "רוצים גדר", אבל פה בערך נגמר העיסוק הישיר שלו במה שקורה בישראל 2005.

אל תבינו מזה שהאלבום רע. למוקי יש יכולות מיקרופון מצוינות, הלב שלו יושב במקום הנכון, החריזה שלו מגוונת וחכמה. מבחינה מוזיקלית, פילוני מרים הפקה מהוקצעת ועשירה, ששומרת על אותה רוח – ערבוב של היפ הופ, רגאיי, ראגה וקצת רוק. גם הנגינה החיה באלבום יוצרת אוירה עמוסה ומושכת. הרגעים החלשים של האלבום הם כשמוקי עסוק בלהשוויץ בעצמו ובחברים שלו או בלחזר אחרי בחורות, נקודה שהוא היה חלש בה עוד מאז ימי "רק תגידי לי" ו"איפה הבנות". הוא לפחות מתאפק יפה מלארח על המיקרופון את כל מכריו מהשכונה (למעט חמי אחד קצר ולעניין).

בשיר הראשון, "שבק מיוזיק", מוקי שואל "איך תוכל המוזיקה ליצור מהפכה". אני מחזיק ממוקי כאחד האמנים העמוקים והמעניינים שיש בארץ (ובטח בהיפ הופ), כזה שיכולות הכתיבה והביצוע שלו גבוהות והכוונות שלו טובות. אבל אם הוא עסוק בלהסתובב סביב עצמו, אז לי בוודאי קשה לענות על השאלה הזו. בסוף העשור הקודם, כשהוא נגמל מלכופף בננות והתחיל ליפול ולקום, הוא הבטיח לקחת את המוזיקה הישראלית למקום מודע ועמוק יותר. חבל שהוא עצר באמצע.

מוקי, "עוקף מלמעלה" (אן.אם.סי)

אם מוקי הוא האושו של ההיפ-הופ הישראלי, קאשי הוא הילד הטוב ירושלים של הז'אנר. מצד אחד יש לו את הקרדיט שלו ברחוב (או שמא הסמטה, במקרה של הסצינה הישראלית), בו הוא זכה אחרי כמה שנים מוצלחות על מיקרופונים ואפילו השתתפויות ראויות לציון בקרבות פריסטייל. מצד שני, הוא מתאים פיקס לנישת הראפר לכל המשפחה שהמיינסטרים כל כך צריך עכשיו. את הפריצה שלו הוא חייב לפרוייקט "הדבר הבא" בגלגל"צ, שהוביל לחידוש המוזמן ל"הללויה" של להקת הנח"ל, ומיד לחוזה ארוך בחברת התקליטים NMC. עכשיו, עם האלבום החדש "יוצא החוצה", הוא מחזיר אהבה לממסד עם טקסטים שלא יאיימו על אף אחד – בלי מסר חתרני או אנטי ממסדי, בלי (כמעט) קללות וגידופים ובלי ביצ'ס. ו-וואלה, אפילו איזה "אוכל את המתחרים" לרפואה לא תשמעו אצלו.

ולא שקאשי הוא מוצר פופ ששר מה שאומרים לו, ניכר שהוא שר מה שהוא חושב ומאמין. הבעיה היא שהוא כנראה קצת צעיר, ואין לו הרבה מה להגיד. הטקסטים שלו מסתובבים בעיקר סביב הרצון ליהנות מהחיים כי הם ממש ממש סבבה, עם נגיעות של שירי אהבה וקצת התלבטויות של אמן ואדם בתחילת דרכו. הוא מתעצבן מדי פעם על רעות כמו פיגועים ומבקרים, אבל גם את זה הוא עושה בנימוס יחסי.

הצד החזק של האלבום הוא ההפקה של ברי כהן, ובעיקר בנו הנדלר. השניים הפכו על ראשו את כל מה שמקובל בארץ – במקום נעימה מזרחית שיושבת על מכונת תופים דלה, הם יצרו ביטים עשירים, מלאי סאונד (גם ממוחשב וגם חי), Fאנקיים וסוחפים. ביחד עם היכולת של קאשי ליצור הוקים קליטים, יש בתקליט כמה להיטים נאים גם לרדיו וגם למסיבות. אפשר להאמין שעם הזמן הוא יחדד את יכולות הכתיבה שלו, וימצא את הדרך ואת השפה שיאפשרו לו להגיד משהו בעל משמעות.

קאשי, "יוצא החוצה" (אן.אם.סי)